Savage || פראית

פרק 3

התנשמתי כולי בעודי רצה לבית אחרי יום שלם של לימודים מפרכים כשהחושך נראה באופק...לא מזמן מלאו לי 19 שנים והפכתי לתלמידה באוניברסיטה.
ריחו המוכר דיגדג את קצה אפי ומצאתי את עצמי משנה כיוון והולכת ישירות ליער למרות אזהרותיו של אבי...לא אכפת לי כמה פעמים הוא יאמר לי לא ללכת אליהם, רציתי לדעת את הסיבה להימשכות המוזרה שלי לפראי שלא הפסיק להגן ולישמור עליי.
הוא התעקש להסוות את זה בהתעלמויות ובהתנהגות הגסה שלו אבל עדיין התעקשתי לגלות את האמת שכולם הסתירו ממני.
גם כשהוא חשב שלא ראיתי אותו יכולתי להרגיש את נוכחותו במרחק קילומטרים ממני.
רצתי יותר מהר כשהרגשתי את ריחו נעלם לאט לאט ונאנחתי בכבדות כשהבנתי שאיבדתי אותו שוב, למה הוא תמיד מתעלם ממני?
מתוסכלת נשענתי על גזע עץ גבוה והבטתי על ענפיו הגבוהים, נושמת לרווחה את האוויר הקר של עונת הסתיו.
יללה חדה פילחה את האוויר והרגשתי את גופי מתחיל לרעוד מפחד...זה הגיע מהטריטוריה שלנו! יללת קרב!
כנראה שחשבתי יותר מידי כי כמה שניות אחריי נשמעו יללות אחת אחרי השנייה.

התכוונתי לפתוח בריצה לכיוון המדובר אך שני זאבים גדולים ושחורים חסמו את דרכי...חשבתי שהם אלפות בגלל פרוותם הכהה שחורה לעומת הפרווה החומה של הבטות ופרוות השמנת של האומגות אך משהו היה שונה בהם משאר הזאבים שהכרתי...
כאילו שלא הייתה להם פרווה וזה רק מעיל שמתבדר ברוח כשאפשר ליראות בברור את השלד שלהם! עיניהם הכסופות שתיקו אותי.
לא הספקתי למצמץ והם כבר תקפו אותי, נשכו את רגליי ושרטו את גבי.
השתנתי במהירות לזאבתי השחורה וניסיתי להעיף אותם ממני ללא הצלחה, קולטת שהפרווה המוזרה שלי דומה לשלהם.
הם קרעו את עורי המדמם יותר ואני יבבתי כשכאב חד הורגש בביטני.
ידעתי בדיוק מי יבוא במצב כזה ולא טרחתי אפילו להסתיר את מצוקתי כשיללתי את יללת המצוקה שלי...הוא הופיע תוך שניות, הפראי כסוף העיניים.
זאבו השחור והענקי זינק ברגע על הצללים המפחידים, מעיף אותם רחוק ממני.
הוא נשך אחד מהם בראשו ותלש אותו באכזריות מהמקום בעוד שאת האחר הוא השאיר בחיים וחסם עם כפתו את נתיב האוויר שלו, מוכיח לי שהם רק נראים כמו צללים אבל הם בעלי גוף מוחשי וחי.

"מי שלח אתכם?" הוא שאל אותו אך הצל רק חייך חיוך מלא בדם.
"שאדו האדון שלך, אני מציע לך להתחיל לציית לו לפני שתשלם על זה" הצל לא הפסיק להכעיס את הפראי ואכזריותו בהקה בעיניו הכסופות.
"למה הוא חשף את עצמו רק עכשיו? מה המטרה שלו?" הפראי ניסה לישמור על איפוקו כמה שרק אפשר אך אפילו אני הייתי מתעצבנת מהחיוך המחורבן של הצל הזה.
"להרוג אתכם...ילדי הלבנה ולהשמיד את השליח שלה, היורש" לא הבנתי על מה הוא דיבר או לאיזה יורש הוא התכוון אבל ברגע שהצל ניסה להתנגד הפראי קרע את גרונו מהמקום והרג אותו.
הזדעזעתי מהקלות שבה הוא עשה את זה אך שתקתי והסטתי את עיניי הצידה...לא מסוגלת לצפות במחזה הנורא.
ניסיתי להעמד אך הפציעות המרובות על גופי מנעו ממני לזוז ומישום מה הפראי שמולי נראה לי יותר ויותר מוכר...צבע פרוותו ומבנה פניו הזאביות גרמו לתחושת נוסטלגיה לעבור בי.