-----וגאס-----
ישבתי ובהיתי בעיפרון שבידי, סובבתי אותו מתוך הרגל. לא שמתי לב לרעש שהשמיעו האנשים שישבו סביב שולחן הישיבות, מוחי התמקד זמנית במשהו אחר.
'מה הוא עושה?'
'איזו מין הבעת פנים הוא עושה?'
'הוא אכל?!'
'הוא מרוצה מהארוחה של היום?'
'כשהוא מתעורר ולא רואה אותי, אני תוהה כמה רגוע הוא חייב להיות?'
מי היה מאמין ששומר הראש הראשי של בן הדוד הבכור יהיה כל כך כיף. כשהוא משתגע, הוא נראה בדיוק כמו בן דוד שלי. ההבדל הוא שלפיט יש יותר ריסון עצמי, לב מבין יותר ולא היה חלש בכלל.
להיות מעוניין במישהו שמעולם לא חשבתי שאהיה מעוניין בו גורם לי לאבד את דעתי קצת. מעולם לא חשבתי שאדם כמו פיט יהיה קיים אי פעם בעולם הזה.
בכל פעם שהוא לידי, אני חש חמימות. גם בלי שום שיחה, שום מגע גוף, או אפילו כשהוא סתם מסתובב בלי מטרה. זה הגיע למצב שאני אפילו לא יכול להסביר את זה, כי זו הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי כל כך בנוח.
מאז שהייתי ילד, תמיד הייתי כל כך לחוץ. אני מרגיש מאוד לא נעים כשאני עם אבא שלי, מתמלא כל הזמן ברצון לברוח. עם כולם, יכולתי לחוש את הציפיות החברתיות שהוטלו עליי. בידיעה שלכל אחד יש איזושהי עבודה, תפקיד או ביצועים שמצפים ממני, אני מרגיש שאין לי זהות עצמית. עד היום אני עדיין לא יודע מי אני באמת.
"מר קסטין, אם יש לך בעיה כלשהי, אתה יכול לשאול את הבן שלי. הבן שלי באמת מתחשב ואמין. נכון, בן? וגאס, וגאס?!"
אבא שלי השתמש בשתי רגליו כדי לבעוט בי מתחת לשולחן והביט בי במבט נוקב, מאלץ אותי לשים לב.
"..."
בהיתי באבי בבלבול. בעקבות כוונתו, פניתי אל הלקוח החשוב שישב לידי, אדון קסטין.
"נתתי לבן שלי הרבה עבודה לאחרונה, ובגלל זה הוא נראה קצת עייף. מה דעתך על עוד כוס קפה? אני אזמין לך אותו."
לא אמרתי הרבה, כי לא רציתי להציץ באבי עכשיו. למרות שדבריו מתוקים כדי להטעות אנשים אחרים, ידעתי שעיניו תמיד יראו איך הוא עדיין אותו אדם ששונא אותי ומאשים אותי. אני אדם מגעיל. בגלל שאני הומו ובגלל שאני לא טוב כמו הבן של המשפחה הראשית. הוא מעמיד פנים שהוא אוהב אותי למען העסק, הופך אותי לבובה שלו כך שהכוח בידיו לעולם לא יתנדנד, כי הוא יודע שאין לי ברירה אלא להמשיך את עסקי המשפחה השנייה.
"אתה צריך להביא את אדון קסטין לארוחת ערב. היית גס רוח כלפיו מוקדם יותר היום. אל תגרום לי לראות אותך ככה יותר!"
כשאבי יצא מחדר הישיבות, הוא אמר לי בקול עמוק וקשוח מאחורי גבי, הטון שלו מרובד באומללות.
"אני עסוק הלילה."
עניתי אפילו בלי להסתכל על אבי.
"בטל את כל הפגישות! תעשה רק את מה שאני אומר!"
