מקום נסתר

סקרנות

פרק 10
בראשה קיימות 2 אפשרויות:

האחת היא להתלהב ולהמשיך לזרום עם הנעשה. הרי כול הסיטואציה וזה שהיא פה עכשיו, זה כי היא מסוקרנת, וכעת עוד יותר אחרי הקטע עם הנתיב וזה שהוא יודע את שמה.

השניה היא לא להתעלם מהעובדה שידיעת שמה על ידי זר היא אינו סימן טוב. אדם שעוקב אחר אדם הוא מונע ממטרה, ולרוב המטרה לא ששה לעשות טוב עם הנעקב.

אז אולי עקבו אחרי? מגניב. רק איזו סיבה מספיק חשובה יש שבעקבותה ירצו לעקוב אחרי? תהתה לה. יאאא אולי אני מסוכנת? התלהבה לה מהחשבה.

עצם היחודיות שבסיטואציה מעוורת אותה לרגע מהחששות שהסיטואציה אמורה להביא עימה. בראשה זה נורא פשוט: זה שונה, לא שיגרתי, מטעין את ראשה בשאלות, משווה לה תחושת יחודיות ולסיכום מרגש אותה. 
אילולי הייתה יודעת כמה רוע יכול לשהות בליבם של אנשים, היא הייתה נותנת להתלהבות הזאת להנחות אותה.

היא לבסוף בוחרת באפשרות השניה אך מתוך היגיון, ולא מרצון. לעזאזל עם רציונלי. קיללה בראשה, מבואסת מכך שהיא לא קיימת במציאות בה לזרום עם כול האי שגרתיות הזאת, נחשב כמעשה שקול ולא כטימטום וחוסר זהירות.

היא עשתה סדר בכול מה שידוע לה עד כה על הנער הזה. הוא חיכה בתחנה שלה, השאיר כנראה במכוון טלפון מקשים ישן, נתן לה פתק עם כתב שאינו מזוהה על ידי אדם אחר מלבדה עד כה, הגיע פעמים באותה נקודת זמן למקומות שהייתה בהם – פעם אחת במסיבה ופעם נוספת בדיינר דרכים, הסיע אותם כרגע דרך נתיב לא קיים ובאורח פלא נשארו בחיים ועכשיו גם נודע לה שהוא יודע את שמה.

היא צחקה בראשה על כך שצריך להיות ממש מעופף בשביל לא לקלוט כמה סכנה טמונה במצב.
היא נתקפה תחושת פחד קלה, כמאין התעוררות והסתכלות רציונלית למצב.

הנער ירד מהאופנע והוריד את הקסדה, וכך גם היא. היא הרגישה שאם תראה שהיא מפחדת היא עלולה להחמיר את המצב. היא חיכתה לשמוע מה יש לו להגיד.

חוץ מזה היא צריכה מספיק זמן בשביל לחשוב על דרך מילוט או דרך אחרת של הגנה במידת הצורך, כך שלעת עתה היא תתנהג כיאלו הכול סבבה. החליטה לה.

"את בטח תוהה איך אני יודע את השם שלך" פתח בשיחה.

אוקיי אז במחשבה שניה למה לא, נקפוץ ישר לעניין. שיעשע אותה הפער בין מה שתיכננה לבין  זה שבחר לפתוח ישר את הקלפים.
"כן" השיבה, היא הניחה את הקסדה על האופנע והתרחקה קלות ממנו בצורה כזאת שפניה נמצאות מולו ומול הנוף שמאחוריו.

פנס האופנע האיר את הנמצא סביב. העצים השתאו לגובה רב, כמו אלו שהיו לצדי דרך העפר רק שהפעם צבעם של העלים היה כתום ולא ירוק, את העפר החליפה אדמה חרסיתית ויבשה, ובהסתכלות על קו האופק שפנס האופנע האיר עליו, היה קשה שלא להבחין באגם מים קטן.