למען הרפובליקה

פרק 2 - אנבל

הלב שלי דופק כל כך חזק שאני לא מצליח לשמוע את ההוראות האחרונות של דין וג'ונס לפני ההסתערות. אני מרגיש קצת סחרחורת אך מייד מייצב את עצמי, מפחד שהגוף שלי יקרוס תחת הלחץ הגובר עם כל פעימת לב.

"אתם מוכנים?" צועק ג'ונס. "3..." זהו. הגיע הרגע. "2..." אני עוצם את עיניי. "1..." הלחץ מתפוצץ בכל הגוף. "הסתער!" פתחתי את עיניי בבת אחת והתחלתי לרוץ עם כל שאר הקבוצה.

אני מרגיש רע אחרי כל מכה שאני נותן למישהו עם החרב שלי, הם ילדים כמוני שמחכה להם משפחה בבית, אבל אני צריך להרוג אותם לפני שהם יהרגו אותי.

דקרתי עוד בחור במותן והוא צרח בכאב. "בחור מס' 3".
הכנסתי למישהו את החרב מאחורי הגב. "בחור מס' 4".
פצעתי בחור אחר בליבו עם החרב. "בחור מס' 5".
אולי תחשבו שאני מוזר, אבל כן, ספרתי כל בחור שהרגתי.

ככל שהקרב המשיך כך גם העייפות גברה, מותש ומיואש אני ממשיך להילחם אך זה נהפך קשה יותר ויותר מרגע לרגע. אני מתנשם בכבדות ועוצר לרגע לשתות מים. אם רק הייתי יודע כמה כאב זה יגרום לי.

אני מוציא את הבקבוק מהתיק ולוגם ממנו מעט מים כשלפתע אני מרגיש כאב חד במותן, נפלתי על הריצפה צועק ומתפתל בכאבים. אני לא מספיק לראות את מי שדקר אותי לפני שהכל מחשיך מסביבי.

***

"אנבל מתוקה, את יכולה ללכת לקטוף אוכמניות?" אמי צעקה מהמטבח. "כן" צעקתי לה חזרה וירדתי במהירות במדרגות. "תיזהרי אנבל, אל תתקרבי לשדה הקרב." היא אמרה לי בקול מודאג. "אמא אל תדאגי, אני לא ילדה קטנה." אמרתי ויצאתי מהבית.

קטפתי את האוכמניה האחרונה ושמתי אותה בסל, קמתי ופניתי לחזור הביתה כשלפתע שמעתי צעקה מהצד השני. הסתובבתי במהירות והתחלתי לרוץ אל הכיוון שממנו הגיעה הצעקה. עצרתי כשראיתי שהיא מגיעה מהשטח שבו החיילים נלחמים.
"תיזהרי אנבל, אל תתקרבי לשדה הקרב", המילים של אמי הדהדו לי בראש. חשבתי לרגע מה לעשות והבנתי שאני לא יכולה להשאיר אותו שם.

הסתכלתי על הנער, בחנתי את כל גופו. הוא שכב מעולף וראיתי שהוא נדקר במותן, ידעתי שאם אני לא אעזור לו הוא ימות. זיהיתי שהוא לובש את המדים של האויב. היססתי לרגע לפני שגררתי אותו מעולף אל ביתי.

"אמא! אמא! הנער הזה היה בקרב ונדקר במותן, תעזרי לי להשכיב אותו על הספה!" צעקתי כשנכנסתי הביתה. אמי מיהרה לעזור לי והנחנו את הנער על הספה. חבשנו את המקום הפצוע ונתנו לו להמשיך לישון.

***

פתחתי את העיניים לאט לאט. הדבר הראשון שראיתי היו עיניים ירוקות וגדולות מביטות עליי מלמעלה. ניסיתי לקום אך הכאב החד במותן עצר אותי. "הוא מתעורר." שמעתי קול אומר. אני לא מבין מה הולך פה, איך זה שאני לא מת?

"איפה אני?" שאלתי בלחש.
"אתה נמצא בבית שלנו."
"ואיפה זה?"
"פייג'ין."

-מי שלא זוכר/ת, פייג'ין זה השם של המדינה שהם נלחמו מולה-