למען הרפובליקה

פרק 9 - "אולי באמת כדאי"

נק' מבט של דניס
כשירדתי באותו הבוקר את גרם המדרגות שמוביל לקומה התחתונה בביתה של אנבל, לא חשבתי שזה הולך להיות היום הנורא ביותר בחיי.

"בוקר טוב הלנה." אמרתי כשהגעתי לסלון, כרגיל, הלנה ישבה על הספה מרותקת לטלוויזיה. "משהו חדש?" שאלתי בשגרתיות.
"כוחות הרפובליקה הדרומית מסתערים, המלחמה אינה נוחלת הצלחה לצד שלנו, אנו ממליצים לכל האזרחים שגרים ליד הגבול לעזוב את בתיהם." אמר שדרן החדשות. תמונות של שדה הקרב הוצגו מאחוריו, זוועות שאף נער בן 16 ושלושה חודשים צריך לראות, זוועות שאף נער בן 16 ושלושה חודשים צריך להשתתף בהן. "איפה אנבל?" שאלתי לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה, הרי הרפובליקה היא זאת שגרמה לכל הדברים האלה.

"היא יצאה החוצה, חצי שעה לפני שהתעוררת." הלנה ענתה, והסבה את תשומת ליבה בחזרה אל השדרן. אנבל נמצאת לבד ובחוץ? "אני הולך לחפש אותה." אמרתי להלנה ויצאתי בריצה מהבית.

הסתכלתי מסביבי, האיזור שבו אנבל והלנה גרו בו, ואני מניח שהאיזור שגם אני גר בו, הוא ירוק ומלא חיים. הוא לא משאיר זכר למלחמה שמתנהלת רק כ-7 ק"מ מהמקום. והאמת, שטוב שכך, אני רק רוצה לחזור הביתה, אל ההורים שלי ושרלוט הקטנה. אני רק רוצה לחזור לחיים שלי ולשכוח מכל מה שקרה. אני רוצה שהסיוט הזה יגמר, אני רוצה לקום מחר בבוקר ולגלות שאני שוב פעם במיטה שלי, בחדר שלי, בבית שלי, ברפובליקה. אני רוצה לגלות שהמולדת שלי, זה שנלחמתי למענה, היא עדיין אותו מקום בטוח שבו גדלתי והאמנתי.

"אנבל, אנבל, את פה?" קראתי ללא הפסקה, התקדמתי לצוק בו ישבנו פעמים רבות, רק אני והיא. המקום שבו היא סיפרה לי את הסיפור שלה ואני סיפרתי לה את הסיפור שלי. "אנבל," המשכתי לצעוק, "איפה את?" כבר הייתי מיואש, רציתי לחזור על עקבותיי, אם לא מצאתי אותה עד עכשיו כנראה שהיא לא רוצה לראות אותי. אך בדיוק אז, ראיתי אותה, נשענת על איזה עץ, מדהימה ביופיה- כרגיל.

"סוף כל סוף מצאתי אותך." אמרתי. "אני לא רוצה לדבר איתך." היא לחשה, בוהה בנקודה כלשהי מאחוריי. "אנבל, חיפשתי אותך כל הבוקר," התחלתי לדבר, וברגע שהתחלתי לדבר, לא הפסקתי. "מה זאת אומרת 'אני לא רוצה לדבר איתך'? עשיתי משהו רע?" אבל, כמובן, היא לא ענתה לי. "אנבל, תדברי איתי." אמרתי, מתחיל להתעצבן, "הנשיקה אתמול לא אמרה לך כלום?" המשכתי, למה לעזאזל היא לא עונה לי? "זה לא יכול להיות שהיא לא אמרה לך כלום, כי לי היא כן." הרמתי את הקול שלי קצת, אבל רק כדי שהיא תשים לב אליי, באמת.

"הנשיקה הזאת לא אומרת כלום, אוקיי? אתה רק עוד מישהו. בעצם, לא סתם מישהו, מישהו מהרפובליקה הדרומית, מישהו שנלחם למענה. בגלל אנשים כמוך אבא שלי מת עכשיו, אז אתה מוכן לעוף לי מהפנים?" לפתע אנבל צעקה עליי, לא צפיתי את זה, וגם לא את הריב שהתפתח אחר כך. "את רצינית? את מאשימה אותי במוות של אבא שלך?" שאלתי, הרגשתי את הלב שלי מתכווץ, אם זה מה שהיא חושבת, מי אני שאסתור את דעתה. "לא, ברור שלא." היא נאנחה, "אבל, אני לא יכולה להסתכל עליך בלי לחשוב על העובדה שגם אתה הרגת מישהו; אבא, חבר, בן." היא אמרה, ברגע הזה כבר זעמתי, יש שיגידו שאולי קצת יותר מידי.

"מה? את חושבת שנהנתי? את חושבת שעשיתי את כל זה מרצון? יודעת מה, אנבל? אם זה מה שאת חושבת, אולי כדאי שאני אחזור לרפובליקה." אמרתי, "לפחות שם אנשים מסוגלים להסתכל עליי בלי לחשוב שאני רוצח סידרתי." הסתכלתי על פניה, לחפש שמץ של חרטה, אך פניה היו חתומות, לא הצלחתי להבין שום דבר. "אולי באמת כדאי." היא אמרה לבסוף.