למען הרפובליקה

פרק 4 - מה הסיפור שלך?

"דניס, דניס קום." שמעתי קול עדין שמעיר אותי משנתי. לרגע לא הבנתי למה אני לא בחדר שלי בבית ולמה אמי לא העירה אותי, ואז הכל חזר אליי כמו מכת חשמל. אני ישן פה כבר שבוע ועדיין לא התרגלתי.

"אנבל?" שאלתי בקול מנומנם. "כן" היא ענתה, "הלנה הכינה ארוחת בוקר. תתארגן ותרד." היא יצאה מהדלת והשאירה אותי להתארגן.

"דניס, אנבל, אתם יכולים לצאת לקטוף תותים לאחר ארוחת הבוקר?" הלנה שאלה בזמן שישבנו לצד השולחן ואכלנו. "כן בטח." אנבל ענתה וקמה מהשולחן, קמתי אחריה והלכנו לעבר הדלת.

"היי דניס, בוא תראה את הנוף מכאן." צעקה אנבל כשהיא יושבת בקצה צוק, אוחזת סלסילה מלאה בתותים. רצתי לעברה והתיישבתי גם אני. "אז... מה הסיפור שלך?" היא שאלה אותי בישירות, בוהה באופק, לא טורחת ליצור קשר עין. "למה את מתכוונת?" שאלתי בבילבול. היא נאנחה. "אתה יודע... מאיפה אתה, משפחה, חברים, צלקות רגשיות."

"אני דניס, אני בן 16 ואני גר ברפובליקה הדרומית. יש לי אמא ואבא ואחות קטנה בשם שרלוט. ואני מניח שהחיים שלי היו טובים עד שגוייסתי למלחמה הזאת. בלי צלקות רגשיות, למרות שאני בטוח שזה ישאיר סימן." אמרתי ובסוף הצבעתי על התחבושות מסביב המותן. "מה הסיפור שלך?"

"אני אנבל, אני אהיה בת 16 בעוד חודשיים ואני גרה בפייג'ין. אמי ואני חיות ביחד ואבא שלי נהרג כשהייתי בת 6. אני לומדת בבית משום שהאיזור הזה לא מיושב ואין בית ספר קרוב ככה שאף פעם לא היו לי חברים להיות איתם או לשחק איתם. זה היה רק אני ואמא פה עד שמצאתי אותך."

ישבנו בשקט עוד כמה רגעים ואנבל שמה את ראשה על כתפי, עד שהיא לחשה, כמעט לעצמה; "אתה חושב שאנחנו נוכל להיות חברים?" בעוד דמעה קטנה ירדה מהלחי שלה. ברגע הזה כל הספקות שלי נעלמו כלא היו. איך יכולתי לא לסמוך עליה ועל אמא שלה? אני בכל זאת ישן אצלה בבית כבר שבוע, אוכל מהאוכל שלה, לובש את הבגדים הישנים של אבא שלה.

מחיתי את דמעתה ולחשתי בשקט, כמעט כמוה
, "כן, אני חושב שכן." היא חייכה לעצמה חיוך קטן ונשארנו ככה לעוד כמה רגעים, כשראשה על כתפי ואנחנו בוהים באופק.

"מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" שאלה הלנה כשנכנסנו חזרה לבית. "אנחנו מצטערים שאיחרנו." אנבל ענתה ועלינו יחד במדרגות.

רגע לפני שהיא נכנסה לחדרה קראתי בשקט; "אנבל". היא הסתובבה אליי אך לא ענתה, לקחתי את זה כסימן להמשיך את דבריי. "את יכולה לבוא רגע?" אמרתי ונכנסנו לחדרי.

"מה רצית?" אנבל שאלה. "אני מצטער שהייתי כפוי טובה כלפייך וכלפי אמא שלך, אבל לפני שהגענו לפה הזהירו אותנו שאסור לנו להתיידד עם האויב. כל-כך פחדתי שתעשו לי משהו שלא שמתי לב כמה דאגתם לי." הסתכלתי על הריצפה. קצת פחדתי מאיך שהיא תגיב. "זה בסדר," היא אמרה, הרמתי את ראשי. "בטח הייתי עושה את אותו הדבר." היא המשיכה. "לא, אנבל, את הרבה יותר נחמדה ממני, יותר מעריכה ו..." רציתי להמשיך אך היא קטעה אותי בכך שנתנה לי נשיקה על הלחי. "לילה טוב."