למען הרפובליקה

פרק 7 - יום עצוב בתחפושת

נק' המבט של אנבל
העברתי עוד דף באלבום התמונות הישן כשעוד ועוד דמעות זולגות מעיניי. האלבום מסמל את התקופה השמחה יותר של חיי, כשזה היה אבא, אמא ואני. תמונות מחתונת הוריי עד יום הולדתי ה-6 נמצאים בו. כולנו ביחד כמשפחה שמחה ומאושרת, איפה הימים ההם?

"היי אנבל, יש לך מספריים?" דניס שאל ונכנס לחדרי. יופי, בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, שהוא יראה אותי בוכה, שוב. "הו אנבל, מה קרה?" הוא אמר ברכות והתיישב לידי על הרצפה. כל מה שיכולתי לענות בתגובה היה יללה חלשה. כשהוא ראה שאינני במצב של דיבור, הוא לקח את השיחה לידיים. "אני יכול?" הוא שאל, מתכוון לאלבום. הסתכלתי אל תוך עיניו, מתלבטת אם לתת לו את הדבר היקר הזה או להשאיר אותו בטוח בידיים שלי.

בסופו של דבר הנהנתי והעברתי את מבטי אל הרצפה. הוא דפדף בין הדפים, מסתכל ובוחן כל תמונה. מידי פעם מלמל לעצמו, "איזה מתוקה." או, "וואו זאת הלנה?". אחרי כמה דקות של שקט מלווה ברעש דפדוף דפי האלבום, הוא הגיע לעמוד האחרון. "החייל במדים זה אבא שלך?" הוא שאל בשקט. לא עניתי, אף פעם לא הייתי במצב בו אני צריכה לספר למישהו על זה. "אנבל את יודעת שאת יכולה לדבר איתי." הוא הצמיד אותי אל גופו, שם יד אחת על המותן שלי וביד השניה שיחק בשערי.

כשהוא ראה שאני מתכוונת להישאר בשקט, הוא רכן לכיווני. הינו צמודים כל-כך שיכולתי להרגיש את נשימתו על פניי. הוא לקח את היד שהייתה על המותן שלי והעביר אותה ללחי, מנקה אותה מדמעות. הוא התקרב יותר, אך ברגע שחשבתי שבו שפתיו יצמדו לשלי, הוא הזיז את פרצופו. "תספרי לי." הוא לחש באוזני.

"כן, החייל במדים זה אבא שלי." אמרתי בשקט, מצטערת בליבי שסיפרתי לו. ״הממ... סיפרת לי על אבא שלך, הוא נהרג כשהיית בת 6, אני צודק?״ הנהנתי, לא מסוגלת להגיד עוד מילה. ״אני לא מבין... למה שתעני את עצמך עם זכרונות העבר?״ אמר בשקט. לא יכולתי לשאת את זה יותר. קמתי ורצתי אל הדלת, שניה לפני שטרקתי אותה, נשמע קול חלש ושבור שרק אחרי שכבר יצאתי מהחדר הבנתי שהיה שלי, ״היום זה יום הולדתי ה-16, היום לפני 10 שנים נודע לי על מות אבי.״

נק׳ המבט של דניס
״אנבל!״ קראתי אחריה אך לשווא, היא מזמן הספיקה לצאת מהחדר ובטח כבר עכשיו יושבת באחת הפינות המבודדות ביער. לפתע, נורה אדומה נדלקה במוחי, היער עדיין מסוכן והקרבות עדיין מתנהלים! איך היא יכולה להיות כה חסרת אחריות? במהירות זינקתי חזרה על רגליי ויצאתי בריצה מהבית. הלנה נסעה לעיר לקניות, אז אני צריך להחזיר את אנבל הביתה לפני שהיא תגיע. לאיזה צרה נכנסתי, כמה טיפש אני יכול להיות?

״אנבל! אנבל!״ אני מתרוצץ ביערות, מחפש אותה. כבר מתחיל להחשיך והלנה צריכה לחזור הביתה עוד כשעה, אני חייב למצוא אותה. המשכתי לרוץ ביער, ברגע שכבר התחלתי לאבד תקווה ראיתי דמות שחורה יושבת ליד אחד העצים.

״אנבל? אנבל זאת את?״ התקרבתי אל הדמות השחורה ועכשיו כבר יכולתי להבחין בכל פרטיה. עיניה הירוקות והנפוכות מבכי נצצו אליי בחשכה. ״הו אנבל את לא מבינה כמה הדאגת אותי.״ אמרתי בשקט, אך חזק מספיק כדי שהיא תשמע. הצעתי לה את ידי כדי לעזור לה לקום, ״כדאי שנחזור, הלנה אמורה להגיע הביתה בכל רגע.״ היא לקחה את ידי ונעמדה מולי. לרגע היא עמדה בשקט, כאילו חושבת על משהו. לפתע, זרועותיה עטפו את גופי בחיבוק, לקח לי רגע להבין מה היא עושה לפני שעטפתי גם אני את זרועותיי סביב גופה.

נכנסנו חזרה הביתה חסרי אוויר, נושמים בכבדות מהריצה שרצנו כדי להגיע הביתה לפני הלנה. למזלנו, היא עדיין לא חזרה הביתה. ״אני הולך למיטה. אני תשוש. לילה טוב אנבל.״ אמרתי ועליתי חזרה לחדרי, ״לילה טוב דניס.״

שכבתי במיטתי, בוהה בקירות. הרצתי שוב ושוב את היום המוזר הזה במוחי. כמעט נרדמתי כאשר שמעתי דפיקה על הדלת, ״דניס?״ קולה המתוק של אנבל מילא את החדר. היא פתחה קצת את הדלת, אך עדיין נשארה בחוץ. ״הממ״ מלמלתי בקול ישנוני. ״אני מצטערת, חשבתי שאתה ער, אני אלך.״ היא אמרה ומיהרה לצאת מהחדר. ״לא אנבל, זה בסדר, בואי.״ קראתי אחריה. ״בטוח?״ היא שאלה וחיוך קטן בצבץ על שפתיה. ״כן.״

״אני יכולה להישאר פה קצת?״, היא אמרה ומיהרה להוסיף, ״אני לא מצליחה להירדם.״ צחקתי, ״ברור, הרי בכל זאת זה הבית שלך.״ היא צחקה גם והתיישבה בכיסא ליד המיטה. ״מה את עושה? בואי תשכבי לידי, אני לא נושך.״ אמרתי וחייכתי כדי להראות לה שזה בסדר. הפרצוף שלה הפך לאדמדם והיא חייכה חיוך מובך. ״אוקיי.״ היא אמרה ונכנסה לשכב לידי על המיטה.

״אתה יכול לספר לי על המשפחה שלך?״ היא שאלה לפתע. ״מ..מה?״ שאלתי בגמגום, מופתע מהשאלה הפתאומית שלה. ״על המשפחה שלך... אתה יודע...״ היא ענתה בשקט. חשבתי על תשובה כמה רגעים לפני שעניתי, ״אימי היא אישה עדינה, נחמדה וטובת לב. השם שלה הוא רות׳. היא תמיד הייתה לוקחת אותי ואת אחותי הקטנה שרלוט לקטוף פרחים ומלמדת אותנו להכין מהם זרים." אמרתי, והעפתי מבט באנבל כדי לבדוק שהיא מקשיבה.

"אבי הוא אדם יותר קשוח ומסורתי, אבל תמיד הראה אלינו אהבה. השם שלו הוא ג׳ק. אחותי הקטנה שרלוט היא מתוקה אמיתית.״ לבסוף סיימתי, מוצף בגעגועים. נאנחתי. ״נשמע שיש לך משפחה אוהבת.״ אנבל אמרה בקול ישנוני.

רגע לאחר מכן עיניה נעצמו והיא נרדמה. ״מזל טוב אנבל.״ לחשתי באוזן שלה.

בהיתי בה ישנה, היא נראתה שלווה וחסרת דאגות. אז זה הכה בי. ההרגשה הזאת בבטן והדאגה האין סופית אליה. אוי לי.