למען הרפובליקה

פרק 1 - החוקים של המפקד

קמתי בבוקר כשעוד היה חשוך בחוץ. הסתכלתי על החדר שלי והבנתי שאני לא אראה אותו עוד הרבה זמן, אם בכלל. אנחה שקטה יצאה מפי לפני שהזדחלתי מחוץ למיטה ומיהרתי לארון, לבשתי את הבגדים והנעליים הצבאיים שחילקו אתמול בערב לכל המגוייסים.

יצאתי בשקט מהחדר, משתדל לא לעשות רעש כדי לא להעיר אף אחד.
נכנסתי על קצות האצבעות לחדרם של ההורים שלי. "נתראה בקרוב" לחשתי להם, למרות שידעתי שזאת לא האמת, ויצאתי במהרה.

החדר הבא בתור היה של שרלוט, אחותי הקטנה. נכנסתי בזריזות ונתתי לה נשיקה על המצח. "אני אתגעגע קטנטונת" לחשתי אליה ויצאתי מהבית.

***

"שלום חיילים, אני דילן ג'ונסון, אך אתם פונים אליי רק כ'המפקד', האם זה ברור?" צרח עלינו דילן, המפקד.
"כן המפקד!" כולם ענו ביחד.
"מצויין, כמה כללים לפני שאתם יוצאים לקרב; אסור לכם לברוח, אסור לכם ליבב כמו נקבות, והכי חשוב - אסור לכם להתידד עם האויב."

התיישבתי באחד המושבות הריקים באוטובוס והסתכלתי דרך החלון, הנוף המוכר והמיוער של איזור העיירה שלנו התחלף בשדות קרב מלאים בצבאות שמוכנים למלחמה.

חשבתי על המשפחה שלי, על הוריי ועל שר הקטנה, אמרתי לעצמי שוב ושוב שאני יוצא למלחמה הזאת כדי להגן עליהם, כדי שהם יחיו בשלווה ובנחת.

קולו העוקצני של המפקד העיר אותי ממחשבותיי; "יאללה יחבורת פדלאות, הגענו, קחו את הנשק וצאו מהאוטובוס."
כולם מיהרו לעשות כדברי המפקד - לקחו את הנשק וירדו מהאוטובוס.
כשירדנו סידרו אותנו בשורה ויכולנו לראות עוד חיילים שמסתדרים בשורות בדיוק כמונו.

"אנו מתחייבים להגן על הרפובליקה שלנו בכל דרך,
גם אם אין בכך הצורך,
נילחם את מלחמתה,
ונמות למענה."

בזמן שירת ההימנון הסתכלתי על החיילים שעומדים איתי בשורה - אנחנו בסך הכל ילדים מפוחדים שרוצים לחזור הביתה, ילדים שהסיכויים שלנו לחזור מהקרב הזה הם קלושים, ילדים שנשלחים אל מותם.

"אני ג'ונס וזה דין." אמר בחור גבוה ורזה כשהוא מצביע על נער אחר שנמוך ממנו. "אנחנו המדריכים של הקבוצה שלכם בקרב." הוא המשיך.

"יש לכם שאלות?" דין - הנער הנמוך יותר - שאל. היה רגע של שקט עד שהרמתי את ידי; "מה האסטרטגיה?"
ג'ונס ודין ציחקקו לפני שדין אמר; "אין אסטרטגיה - אתם הורגים אנשים לפני שהם הורגים אותכם."
הייתי בהלם ממה שהוא אמר, איך הם יכולים לעשות לנו את זה? איך הם יכולים לשלוח אותנו לקרב בלי אסטרטגיה?

מפוחד ומבועת הלכתי בשקט עם חברי הקבוצה שלי אל המקום בו אנחנו מתחילים להסתער.
כולנו קראנו לזה צעדת המוות כי ידענו שאנחנו צועדים אל מותינו. ניסיתי להסיח את דעתי ולהתרכז ברעש שמסביב או בלחשושים של דין וג'ונס אך לשווא, לא הפסקתי לחשוב על הקרב.

"עצרו!" צעק ג'ונס כשהגענו למקום שנראה כמו חורבה, היום שם טנקים הרוסים וגופות, ברקע נשמעו אנשים צועקים מכאב. הזדעזעתי מהמראה וחשבתי לנסות לברוח אך ניזכרתי בחוק הראשון של המפקד; אסור לכם לברוח.