למען הרפובליקה

פרק 8 - חלום בלהות

נק' מבט אנבל
הסתכלתי ימינה ושמאלה, לא זיהיתי את המקום שבו אני נמצאת. ריח רקוב של משהו מת עלה באפי וזזתי באי נוחות. "חייל, בוא הנה." אמר אחד האנשים שעמדו שם, אך התעלמתי, הרי הוא לא מדבר אליי. "חייל, תפסיק להזות ותתחיל לענות." אמר האדם ונגע בכתפי, אז הוא כן מדבר אליי?

"סליחה המפקד." לפתע נפלט מפי, מה הולך פה? "אם תהיה כזה חולמני גם בקרב, אתה לא תשרוד." אמר האדם, שככל הנראה הוא "המפקד", על מה הוא מדבר? לשרוד בקרב? ולמה הוא פונה אליי בצורת זכר? הסתכלתי למטה על בגדיי והייתי לבושה בבגדי מלחמה של חיילים פשוטים, נעלי עבודה ומכנס וחולצת חאקי. הושטתי יד אל שיערי, אך להפתעתי הוא לא נמצא שם, אלא רק תספורת קצרה. מה הולך פה?

לפתע אדם אחר נעמד לידי, אך לא הקדשתי תשומת לב רבה לכך. "אנחנו נצא ממערב ונתקוף לפני שהשמש תעלה." התחיל להסביר המפקד, נלחצתי מהעובדה שאני עומדת לצאת לקרב שאין לי מושג איך הגעתי אליו. "אל תהיה לחוץ, אני בטוח שיהיה בסדר." אמר לפתע קול מוכר, רגע, קול יותר מידי מוכר. הפניתי את מבטי ומה שראיתי כמעט גרם לי ליפול מרגליי באותו הרגע.

אבא שלי? איך זה הגיוני? מה הוא עושה כאן? רציתי לצעוק עליו, לכעוס עליו ולחבק אותו באותו הזמן, אך אז נזכרתי בעובדה שהוא לא יזהה אותי. "ת..תודה." הצלחתי להוציא. "תעשו את ההכי טוב שלכם ותחזרו הביתה למשפחה שמחכה לכם. תוותרו ולעולם לא תחזרו." לבסוף סיים המפקד. אבא שלי נאנח וכל אחד הלך לדרכו.

"היי." לפתע שמעתי בשנית את הקול המוכר. "היי." מלמלתי חזרה, איך אני אמורה לדבר עם אבא שלי אם הוא לא יודע שאני הבת שלו? "אני דייויד." אמר אבי, "כן, אני יודעת." מלמלתי מתחת לנשמתי. "אמרת משהו?" שאל אבי, "לא כלום," עניתי ושמחתי כאשר הנהן, "אני אוגוסט." אמרתי את השם הראשון שצץ לראשי. "נעים להכיר." אמר אבי ולחצנו ידיים. "אז אוגוסט, יש לך משפחה?" שאל אבי וקיללתי מתחת לנשמתי. "משפחה?" שאלתי בתמימות. "אתה יודע, אישה, ילדים..." הוא אמר וצחק. "לא, אף אחד מאלה." צחקתי איתו, "אבל אני משער שלך יש." אמרתי. "הו כן, ילדה מקסימה בת 6 ואישה." הוא אמר בחיוך ולא יכולתי שלא לחייך גם.

"כולם מוכנים?" שאל המפקד. כל החיילים הנהנו בראשם בשקט. "צאו!" צעק המפקד ויצאנו להסתער. מהר מאוד מצאתי את עצמי נלחמת כדי להישאר בחיים. עשיתי כל מה שיכולתי. אך כשהגיע הרגע לא ציפיתי לו, אדם מהרפובליקה הדרומית הגיע מאחוריי ולפתע שמעתי צעקה, "אוגוסט! תזהר!" הקול המוכר הגיע שוב לאוזניי, אבי חטף את הדקירה במקומי.

קרסתי על ברכיי ליד גופתו חסרת החיים, "אבא!!! לא!!! אתה לא יכול לעזוב אותי! לא שוב!" צעקתי, דמעותיי זלגו מעיניי ונפלו על גופתו של אבא שלי, "בבקשה תחזור." מלמלתי, "בבקשה."

***

"אנבל, אנבל קומי." לפתע שמעתי קול מדבר אליי, פתחתי את עיניי והייתי שוב בבית, אך משום מה לא בחדר שלי. הרגשתי את הפרצוף שלי רטוב מדמעות, בעוד הן ממשיכות לרדת. "אנבל." לחש אליי הקול שוב, עכשיו כבר זיהיתי אותו, "דניס." מלמלתי בעייפות ובהלה. הוא ישב בישיבה מזרחית על המיטה, בזמן שידו נוגעת בכתפיי ועיניו מסתכלות אל תוך שלי.

"היי, זה בסדר, הכל בסדר." דניס אמר בקול מרגיע. "א..אבא." מלמלתי והתיישבתי גם אני בישיבה מזרחית מול דניס. "בואי הנה." הוא אמר ופתח את זרועותיו כדי לתת לי מקום. נכנסתי לתוך החיבוק החם שהוא הציע, בזמן שהיבבות שלי עדיין נשמעות ברקע. הוא שיחק לי בשיער ולחש מילים מרגיעות כמו: "ששש, זה רק חלום." או "אף אחד לא יפגע בך עכשיו."

זזתי קצת אחורה כדי להסתכל אל תוך עיניו, אך עדיים נשארתי בתוך זרועותיו, הרגשתי בטוחה בהן. "תודה." אמרתי בשקט. העברתי את ידיי אל צווארו והתקדמתי לעברו, נחושה להיות קרובה יותר אל חום גופו הממכר. "תמיד." הוא אמר לפני שהתקרב גם הוא אליי, הסתכלתי על שפתיו, אז זה באמת קורה?

תוך רגע שפתיו היו על שפתיי בנשיקה מתוקה. אם רק יכולתי, הייתי עוצרת את הרגע הזה לנצח, רק להיות שם בזרועותיו ולא לעזוב לעולם. אך לכל דבר טוב יש סוף והתנתקנו, לחיי האדימו ממבוכה, הסתכלתי אל תוך עיניו הכחולות שלפעמים הזכירו לי את השמיים הפתוחים ולפעמים את הים הסוער. הוא חייך, ובשלב הזה אני בטוחה שנראתי כמו עגבנייה.

ואז זה הכה בי מה את עושה אנבל? שאלתי את עצמי מה את לעזאזל עושה? בגלל הרפובליקה הדרומית אבא שלך נהרג. בגלל המקום שבשבילו דניס לחם כדי להגן עליו ולשמור. בגללו ובגלל האנשים שחיים שם. בגללם. מה חשבתי לעצמי שהבאתי מישהו משם לתוך הבית שלנו?

"אני חושבת שאני אלך לישון." אמרתי במהירות ויצאתי מהחדר, משאירה את דניס יושב על המיטה, המום.