למען הרפובליקה

פרק 6 - זכרונות ישנים

לפני 10 שנים, ביתה של אנבל,
אור הבוקר נכנס דרך התריסים ופגע בפניי, הסתכלתי הצידה אל השעון שמונח ליד המיטה שלי, השעה 9:00 בבוקר. בזיריזות קפצתי מהמיטה וניגשתי לארון, פשטתי את כותונת הלילה שלי והחלפתי אותה במכנס וחולצה. לאחר מכן, יצאתי מהחדר בדילוגים להסלון.

ירדתי במדרגות ואמא כבר ישבה בסלון וצפתה בטלוויזיה. "אמא! אמא!" קראתי בהתרגשות, "אבא מגיע היום לארוחת ערב, נכון ?" התיישבתי לידה והיא הסתכלה עליי בחיוך והנהנה. "כן אנבל, אבא יבוא היום."

המשכנו לשבת עד שאמא שברה את השתיקה. "הממ... את לא חושבת שמשהו חסר פה?" היא שאלה ונראתה מהורהרת. "לא יודעת." אמרתי ומשכתי בכתפיי. "אני יודעת, כתר יום הולדת!" אמא אמרה ובמהירות יצאה מהחדר וחזרה עם זר פרחים והניחה אותו על ראשי.

"מזל טוב מותק." אמא אמרה לי, ואני התמלאתי התרגשות. "את רוצה לבוא איתי לקטוף תותים בשביל העוגה שלך?" היא שאלה, "ברור." עניתי ויצאנו ביחד מהבית.

חזרנו יד ביד הביתה עם סל מלא בתותים, הכי טובים שיכולנו למצוא. הנחנו אותם על השולחן במטבח והתחלנו ביחד לאפות את העוגה.

"אמא! אמא! אמא!" התחלתי לאמר ולקפץ למעלה ולמטה. "כן, אנבל?" היא ענתה. "אני יכולה לטעום מהקצפת?" שאלתי, היא העמידה פנים שהיא מהרהרת. "בבקשה, בבקשה, בבקשה." התחננתי. היא ציחקקה. "חכי בסבלנות." עשיתי פרצוף מאוכזב. "את יודעת מה? אבא אמור עוד מעט להגיע, לכי להתקלח ולהתארגן."

רצתי במעלה המדרגות אל חדר האמבטיה, התקלחתי ותוך 10 דקות כבר עמדתי מול הארון וחשבתי מה ללבוש. לפתע, ראיתי בזווית עיניי קופסא שחורה שעמדה בפינת החדר. הסתובבתי ולקחתי את המתנה בידיים. היה עליה פתק, "היי, מה זה יום הולדת בלי מתנה? תפתחי אותה ותגידי לי מה את חושבת. אוהבת, אמא."

פתחתי את המתנה ושלפתי את מה שהיה בפנים. בתוך המתנה הייתה שמלה לבנה שמסתיימת בברכיים, בדיוק במידה שלי. התלהבתי משום שהשמלה הזאת היא הדבר המושלם ללבוש. אבא בטוח יאהב אותה. שמתי שוב את זר הפרחים שאמא הביאה לי בצהריים, וירדתי למטה.

"אני יפייפיה, מתוקה שלי." אמא אמרה וחיבקה אותי. הסמקתי. "בואי לעזור לי לערוך את השולחן." רצתי אחרי אמא אל המטבח. על השולחן כבר הייתה מסודרת מפה לבנה וחלקה, עליה היו צלחות, כוסות, סכינים ומזלגות. "שימי את זה על השולחן." אמא אמרה והגישה לי קערה מלאה בפסטה. "מריח טוב." אמרתי כשהנחתי את הפסטה על השולחן וחזרתי בזריזות למטבח.

משהו על השיש במטבח תפס את תשומת ליבי, הסתכלתי לכיוון וראיתי עוגת שוקולד מרוחה בקצפת מכל הכיוונים. הלכתי אל העוגה והסתכלתי, היה כתוב עליה: "אנבל בת 6".

בדיוק אז היה צילצול בדלת. "זה בטח אבא!" אמרתי בהתרגשות. "אמא בואי!" דחפתי אותה לכיוון הדלת. היא ציחקקה ולקחה את ידי. שתינו הלכנו מחויכות אל הדלת. אך כשפתחנו אותה, החיוך ירד לאמא מהפנים.

בפתח הדלת עמד מישהו במדים, כמו של אבא. "אתן המשפחה של אריק הסקינז?" הוא שאל. "כן." אמא ענתה. הוא הסביר לנו שהוא המפקד של היחידה שאבא משרת בה. אמא הזמינה אותו להיכנס והתישבנו בסלון. "איפה אבא?" לחשתי לאמא, אך היא לא ענתה לי. הבעת פניה הייתה רצינית. היא יודעת משהו שאני לא?

"אני מצטער לבשר לכן, אבל אריק נפל בקרב." האדם במדים אמר. מה? מה זה נפל? "הוא היה גיבור והגן על המדינה שלו ועל המשפחה שלו." אני לא מבינה, איפה אבא? "יביאו את הגופה שלו מהבסיס ביום שני." גופה? ראיתי שיש דמעות בעיניים של אמא. למה היא עצובה? מתי אבא יבוא?

אמא ליוותה את האדם לדלת וחזרה להתיישב לידי בסלון. "אמא, איפה אבא?" לחשתי בחשש. אך אמא רק חיבקה אותי חזק. "הוא לא יבוא היום, הוא לא יבוא אף פעם." אמא אמרה. "למה? הוא כועס עלינו?" שאלתי בתמימות. "לא, הוא לא כועס עלינו." אמא ענתה. "אז למה הוא לא בא?" שאלתי שוב.

אמא לקחה את ידי ויצאנו לחצר, היא הצביעה על השמים. "אבא שם." היא אמרה. "מה הוא עושה שם?" שאלתי. "הוא מגן עלינו ממקום אחר, מלמעלה." ענתה. "אז הוא לא יחזור?" מלמלתי בשקט. אמא נדה בראשה. לא. בשלב הזה כבר פרצתי בבכי.

אף אחד כבר לא יאכל מהעוגה הלילה.