קמתי בבוקר למשמע הטלוויזיה מהקומה למטה, לא באמת הצלחתי לקלוט מה השדרן אומר, אך הוא נשמע מודאג ורציני. במהירות יצאתי מהמיטה וציחצחתי שיניים, לבשתי את הבגדים המכובסים שהלנה כנראה השאירה על המיטה אתמול ויצאתי מהחדר.
אנבל והלנה ישבו בסלון, צופות בטלוויזיה. "מה השעה?" שאלתי בקול ישנוני. הן הסתובבו אליי ורק אז הצלחתי לראות את הפרצוף הנסער של אנבל עם כמה דמעות לחות על לחייה, ואת הפרצוף המודאג של הלנה.
"מה קורה פה?" שאלתי בחשש. אני גר בבית הזה כשלושה שבועות, וזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותן ככה - מבוהלות ומודאגות.
"אנחנו מפסידים במלחמה, הרפובליקה נכנסת לתוך הגבולות ומטילה טרור על התושבים," הלנה נאנחנה, "אני יודעת שזה קשה לשמוע, אני יודעת ששם גדלת ולמען המקום הזה יצאת להילחם, אבל אנשים נהרגים דניס, בגלל הרפובליקה"
המילים שלה דקרו אותי כמו סכין בלב, ופתאום ההמנון של הרפובליקה הוא כה חסר משמעות. נילחם את מלחמתה? נמות למענה? למה למות בשביל מקום שהורג אנשים אחרים? האם זה באמת המקום שהסכמתי להקריב את חיי למענו?
מחשבותיי נעצרו כשהבכי של אנבל גבר, "הם כולם הולכים למות!" היא צעקה, "בדיוק כמו אבא!" ועם זאת, היא יצאה בסערה מהבית. הלכתי לכיוון הדלת במטרה ללכת אחרי אנבל, "דניס חכה!" קראה לי הלנה. הסתובבתי בשקט. "מסוכן בחוץ, תן לי ללכת להביא אותה." הלנה המשיכה.
התעלמתי ממנה, ויצאתי מהבית.
מצאתי אותה על הצוק שישבנו בו לפני כשבועיים, כשהיא סיפרה לי את "הסיפור שלה". התיישבתי לידה בשקט, עיניה היו רטובות מדמעות ולחייה לחות מבכי. משכתי אותה אליי לחיבוק והיא בכתה אל תוך החזה שלי. היא מילמלה ללא הפסקה כמה מילים, רובן מבולבלות ולא ברורות, אך הצלחתי להבין כמה; אבא, מוות וסכנה.
"היי אנבל, הכל יהיה בסדר, אל תדאגי. אני מבטיח שלא יקרה לך ולהלנה כלום." אמרתי וליטפתי את שיערה בניסיון לעודד אותה. אני חייב לשמור על ההבטחה הזאת, היא לא תשרוד לבד בלי אמא שלה ולא מגיע לה למות, בטח שלא בגיל כזה מוקדם.
ישבנו ככה עוד כמה דקות עד שלבסוף היא דיברה; "אני חושבת שאנחנו צריכים ללכת, אמא... זאת אומרת הלנה... בטח דואגת לנו." הנהנתי בשקט ועזרתי לה לקום.
הלנה הלכה הלוך ושוב בסלון מלאת דאגה, בטח שואלת את עצמה למה אנחנו מתעכבים וחושבת על הדבר הרע ביותר שיכול היה לקרות לנו. כשנכנסנו היא מיהרה לעברנו, "אנבל! דניס! איפה הייתם? מסוכן בחוץ! אתם בסדר? נפצעתם? אל תעשו את זה שוב!"
חייכתי כי ראיתי שהיא באמת דאגה לי ולאנבל, הרגשתי כאילו אמא שלי נוזפת בי על כך שיצאתי מהבית כשמסוכן בחוץ.
"הינו בצוק ליד שדה התותים. כן, אנחנו בסדר. לא, לא נפצענו. ולא נעשה את זה שוב." אנבל ואני ענינו ביחד. "אני רק שמחה שאתם בסדר." אמרה הלנה ונאנחה, "חשבתי שקרה לכם משהו."
באותו לילה היה לי קשה להירדם, חשבתי שוב על המשפחה שלי; אמא, אבא, שרלוט הקטנה. מעניין מה הם עושים עכשיו, הם חושבים שאני מת?
מהר מאוד הדחקתי את המחשבה הזאת והתחלתי לחשוב על אנבל, על השיער הג'ינג'י שמגיע לה עד אמצע הגב, על העיניים הירוקות הגדולות, על הנמשים מסביב לאף.
נרדמתי במחשבות עליה.
YOU ARE READING
למען הרפובליקה
הרפתקאותחודש אחרי יום הולדתו ה16 של דניס, כולנו ידענו שזה עומד לקרות. [ #4 בהרפתקאות- 13/08/17 ]
