למען הרפובליקה

פרק 3 - לסמוך על האויב?

"פייג'ין."
...
הרגשתי מסוחרר, המילים של המפקד הידהדו בראש שלי; "והכי חשוב, אל תתידדו עם האויב."
אני לא יכול להישאר כאן, אסור לי. אני צריך לצאת מכאן בהקדם האפשרי. הם יכולים להרוג אותי כשאני לא אשים לב.

קולה של הילדה בעלת העיניים הירוקות העיר אותי ממחשבותיי, "איך קוראים לך?". חשבתי לרגע אם להגיד את שמי או לא, "דניס." אמרתי לבסוף את שמי האמיתי. "אנבל." היא אמרה והושיטה את ידה, לחצתי אותה. התרוממתי משכיבה לישיבה ורק עכשיו יכולתי לבחון את גופה היפייפה, שיער ג'ינג'י שמגיע עד אמצע הגב, נמשים ליד האף ועיניים ירוקות וגדולות, היא מזכירה לי את אחותי הקטנה - שרלוט.

לא, אסור לי להתרכך עכשיו.

הסתכלתי מסביבי כדי לראות את החדר שאני נמצא בו וגיליתי אישה בגיל העמידה, שהסתבר אחר כך ששמה הלנה, מכינה את ארוחת הצהריים. אנבל ראתה על מה הסתכלתי ומיהרה לדבר, "אתה רעב?" האמת, הייתי כה רעב שהרגשתי שהבטן שלי נצמדת לגב, "לא" השבתי, טוב אתם חייבים להבין אותי, יכול להיות שהם יגישו לי אוכל מורעל. אסור לי לסמוך עליהם.

בסביבות הערב, התחלתי לתכנן את תוכנית הבריחה שלי מכאן. זה צריך להיות מהיר ובלי למשוך הרבה תשומת לב. אחרי הרבה התלבטויות החלטתי לברוח אחרי שאני אתאושש, אני אתגנב החוצה בלילה כשהן ישנו ואתחיל את דרכי חזרה לרפובליקה - שהאמת, לא ממש רחוקה מכאן. זה לא אמור להיות מסע קשה, רק חצי יום של הליכה. אני יכול לעשות את זה.

"תאכל משהו." דחקה בי הלנה כשישבנו ביחד על שולחן העץ במטבח, אוכלים ארוחת ערב. לא הכנסתי פירור לפה שלי מאז שהגעתי לכאן, אולי תגידו שאני עקשן אבל אני לא רוצה למות בקרוב. "דניס אתה חייב לאכול, הגוף שלך צריך להתחזק." אנבל הוסיפה לדיברי הלנה. כשהיא ראתה שזה לא עזר היא המשיכה לדבר; "אולי אתה רואה אותנו בתור האויב, אולי אתה לא סומך עלינו, אולי אתה חושב שנתקע לך סכין בגב ברגע שתמצמץ, אבל בכל זאת הצלנו את חייך."

הנהנתי בשקט והכנסתי את הביס הראשון לפה בחשש, עצמתי את העיניים - מפחד לגרוע מכל. בחנתי את האוכל, שום טעם מוזר. אולי בכל זאת הן לא רוצות להרוג אותי. פתחתי את העיניים באיטיות והמשכתי לאכול בשקט.

עליתי בשקט לחדר האורחים והתארגנתי לשינה. כשסיימתי אנבל נכנסה לחדר. היא לבשה חולצה ומכנסיים זרוקים ונראתה כמו ילדת רחוב אך היא עדיין הייתה יפה. רגע, אמרתי יפה? ניערתי את ראשי והסתכלתי על הריצפה. "איך אתה מרגיש?" אנבל שאלה בשקט. "טוב, הרבה יותר טוב." עניתי בביישנות. "באתי כדי להחליף לך את התחבושות." היא אמרה והסתכלה על הפצע במותן. "אוקיי."

התהפכתי בלילה במיטה, ער לחלוטין. לא הצלחתי לישון, לא משום שהפצע כאב יותר מהרגיל בגלל המשחה והתחבושות החדשות שאנבל שמה לי אתמול, או בגלל בגעגועים הביתה, אלא בגלל שאלה אחת שהטריפה אותי; האם אפשר לסמוך על האויב?