למען הרפובליקה

פרק 10 - דז'ה וו // פרק סיום

חזרתי חזרה הביתה אחרי הריב הלא-כל-כך-קטן שלי עם אנבל. אני אף פעם לא אודה בזה, אבל אני מבין מה הנקודה שלה, והדבר הכי טוב שאני יכול לעשות כרגע זה לחזור לרפובליקה הדרומית - לא משנה כמה קשה זה יהיה לעזוב את המקום הזה. המקום שזכיתי לקרוא לו בית בכמה חודשים האחרונים.

בירכתי לשלום את הלנה, ועליתי במהירות אל חדרי, שלא הולך להיות חדרי רק בעוד כמה שעות ספורות. כן, יהיה לי עצוב לומר להתראות, אחרי כל הזמן הזה, אבל זה הדבר הנכון לעשות. וזה מה שאני אעשה.

ארזתי בשקט את כל הדברים שלי, בנוסף לכמה חולצות שהלנה - בטוב ליבה - הסכימה לי ללבוש בתקופה הקצרה שגרתי בביתה. אף אחד לעולם לא יבין לעולם כמה אני אסיר תודה לאישה הזאת, היא הצילה את חיי, וכמובן, גם אנבל. תפסיק לחשוב עליה, אתה חייב לשחרר דניס, אמר קול ההיגיון בראשי. אני חייב להתחיל להקשיב לו.

כאשר המחוגים של השעון הראו את השעה חצות, יצאתי על קצות האצבעות מחדרי. שיערתי שבשעה הזאת הלנה ואנבל כבר בחלום השביעי. ירדתי בגרם המדרגות, והלכתי לעבר המטבח. אם אני רוצה להצליח ללכת את המרחק הזה, אני חייב לאכול קצת לפני. אומנם לא נעים לי לגנוב מהאנשים היחידים שהיו המשפחה שלי בחודשים האחרונים, אבל אני חייב, ואני מקווה שהן יצליחו להבין אותי.

התחלתי לפתוח את הארונות, בחיפוש אחר אוכל ומים. ברגע שהצלחתי לשים את העין על כיכר לחם אחת, האור במטבח נדלק.

"דניס, מה אתה עושה פה בשעה הזאת?" שמעתי לפתע. לפחות זאת הלנה. לא הייתי מסוגל להתמודד עם אנבל עכשיו. "היי הלנה," אמרתי בביישנות, שלא אופיינית לי, בזמן שגירדתי מאחורי האוזן. הרגל ישן שיש לי. "אני אחזור על השאלה שלי שוב דניס, מה אתה עושה?" הלנה שאלה, הפעם ביותר קשיחות.

החלטתי פשוט לספר את האמת, איזה טוב יכול לצאת מלשקר לה?
"אני לוקח קצת אוכל ומים לפני שאני הולך, אני חוזר הביתה." אמרתי בשקט. הסתכלתי על איך הבעת פניה של הלנה הופכת מכעס, לדאגה, ובסוף - להבנה. "תהיתי מתי תרצה לחזור הביתה. שיערתי שזה יקרה בקרוב. קח כמה אוכל שאתה רוצה." הלנה אמרה והסתובבה לכיוון היציאה מהמטבח.

אך היא הסתובבה חזרה אליי רגע לפני. "אתה לא נפרד מאנבל?" שאלה הלנה, וכאשר ראתה את המבט על פניי, הבינה את התשובה בעצמה. לא. "מצטער." לחשתי, והלנה הלכה ונעלמה בחשכת הבית.

עליתי חזרה במדרגות וסיימתי לארוז את התיקים שלי. נאנחתי בשקט. הסתכלתי בפעם האחרונה על החדר, ולפתע פרצה בי תחושה של דז'ה וו, שכמעט גרמה לי להזיל כמה דמעות.

קמתי בבוקר כשעוד היה חשוך בחוץ. הסתכלתי על החדר שלי והבנתי שאני לא אראה אותו עוד הרבה זמן, אם בכלל. אנחה שקטה יצאה מפי לפני שהזדחלתי מחוץ למיטה ומיהרתי לארון, לבשתי את הבגדים והנעליים הצבאיים שחילקו אתמול בערב לכל המגוייסים.