אוהב תמיד, ג׳וליאן

-3-

קיארה,

קראתי שוב את המכתבים שלך, ואת כל הזמן כתבת שהלכת בגללנו, בגללי, אבל בתכל׳ס הלכת אך ורק בגללך, הלכת בגלל החלטה שאת לקחת, בגלל מעשה שאת עשית.
את אמרת כל הזמן שאת לבד, אבל היו איתך ומסביבך כל כך הרבה אנשים, ואת פשוט היית עיוורת.
הרגשת לבד אך ורק בגלל שרצית להרגיש לבד.
כי רצית להיות לבד.
כי אף אחד לא עזב אותך.
את עזבת אותנו.

ואת שוב ושוב אומרת שנישארת לבד, שכולם עזבו, אבל זה לא נכון, את היית זו שהתרחקת, את היית זו שעזבת, עזבת את כולם ואז אמרת שאת לבד.
וכשעזבת לא חשבת על אף אחד שאת טוענת שאהבת, לא חשבת על האשמה שאלו שנישארו בחיים חשים יום יום מאז שעזבת, ואני רואה את אל מתפרקת, אני מרגיש אותה מתפרקת לי בין האצבעות, ואני שם לב, איך כל מילה, הכי קטנה, יכולה לשבור אותה עוד קצת ולהשאיר אצלה עוד צלקת שתיצטרף לקודמותיה.

וזה הורג אותי, כי במכתבים שלך כל הזמן האשמת אותי, אותנו, האשמת את אחותך כי היא לא שמה לב, האשמת את ההורים שלך כי הם רבו, האשמת את כל העולם, והרגשת כל כך לבד, כי אף אחד לא פאקינג שם לב, אבל איך יכלנו לשים לב?!
את העמדת פנים שהכל טוב כשהיה לך רע ואז האשמת אותנו כי לא שמנו לב.

ואני מצטער.
כי פגעתי בך, שוב ושוב ושוב ושוב.
ואני יודע שכל האשמה הזו מגיעה לי, אבל אני לא מצליח לישון בלילה, ואני חושב עלייך וניזכר בך כל יום, כל שעה, כל דקה מחדש, ואין לי תירוצים, הכאבתי לך, והתעללתי בך, והייתי פאקינג עיוור, אבל קיארה, מה שעשית, המכתבים שכתבת, לא כתבת אותם כדי שאני אבין אותך, לא כתבת אותם כדי שאהיה אדם יותר טוב.
את כתבת אותם אך ורק בגלל סיבה אחת.
רצית לנקום.

אין לי דרך לייפות את זה, את בסך הכל רצית לנקום בי, כי הכאבתי לך, וכי רצית להכאיב לי בחזרה, כי המחשבה עליי מרגיש אשם ופגוע העלתה לך חיוך על הפנים.
ומי שהיה קורא את המכתבים מהצד בטח היה שונא אותי, אבל גם את לא בדיוק היית מלאך.
את פגעת והכאבת ללא מעט אנשים.
ובואי נודה באמת.
את לא פחות גרועה ממני.

אוהב תמיד,
ג׳וליאן