קיארה
שחור.
הכל שחור.
אין לי בשביל מה לקום בבוקר ובלילות אני במילא לא נירדם.
אין לי כבר שום מחוייבות חוץ מלזייף שימחה מול אבא שלי, ומשום מה זה מטיש אותי.
חיוך מזוייף זה דבר מכאיב, כואב לי כי הגעתי למצב שבו אני צריך לזייף אותו, כואב לי שהגעתי למצב שבו אני לא יכול אפילו ללבוש גופייה בגלל הצלקות.
כואב לי שהגעתי למצב שלך.
ואחרי ההלוויה שלך, כל הזמן חשבתי על כמה שאת אנוכית, על איך עזבת את כולם. איך השארת אותם מאחור בלי אפילו לחשוב פעמיים.
אבל עכשיו אני כבר לא יכול לשפוט אותך.
לא כשאני מבין אותך כל כך.
ואני פתאום מבין את הכאב שכל הזמן דיברת אליו.
ואני מתגעגע כל כך לאני הישן.
לאני המזויף.
לאני שהעמדת פנים בשבילו זה לא משהו שקשה לעשות.
ואני מתגעגע לאל, כי אני אוהב אותה. יותר מידי אוהב אותה.
אבל הייתי אידיוט. ועשיתי טעות.
ובכן, די הרבה טעויות.
ואיבדתי אותה.
אבל עכשיו יהיה לה יותר טוב. אני בטוח בזה.
חוץ מזה, היא תמיד התגברה מהר, היא תמיד ידעה לקחת את עצמה בידיים, היא תמיד ידעה איך ומתי להמשיך הלאה, היא תמיד ידעה מי האנשים שלא שווה שהיא תילחם עליהם.
אני מצטער.
מצטער למרות שאני יודע, שלא משנה כמה אצטער, זה לא ישנה את מה שהרסתי.
זה לא ישנה את העובדה שהרסתי.
אותך.
ואת המשך החיים שלי אחריך.
אוהב תמיד,
ג׳וליאן
***
אני יוצאת לטיול שנתי אז כניראה שלא אעלה פרק בימים הקרובים🖤
YOU ARE READING
אוהב תמיד, ג׳וליאן
ChickLit**הושלם** ספר המשך ל״אוהבת תמיד, קיארה״, ⚠️⚠️לא ניתן לקרוא כסיפור יחיד⚠️⚠️ ⚠️הסיפור מכיל תיאורים קשים ולא מתאים לכל אחד/ת ⚠️ אני לא לוקחת אחריות לאחר שג׳וליאן מקבל את מכתביה של קיארה, הוא כותב לה בחזרה, גם אם הידיעה שהיא לא תקבל את מכתביו מלווה אותו...
