אוהב תמיד, ג׳וליאן

-7-

קיארה,

אני פתאום מבין, על מה דיברת, על עירבול הצבעים, על השחור הזה שמצפה לך את העיניים כמו קרום וגורם להכל להיראות עוד יותר רע.
ואני מרגיש כל כך מטומטם.
ותלותי.
כי כל פאקינג פעם שקורה משהו אני צריך להחזיק את עצמי בכוח כדי לא לכתוב לך.
וזה כל כך מטומטם, אני אפילו לא באמת הכרתי אותך!
ומשום מה אני מרגיש שכן, כי אני יודע שככל הניראה שאני היחיד שיודע ומבין את מילותיך המדויקות, את הסיבות שלך, אולי בגלל העובדה שאני הייתי אחת מהן .

אני צריך מישהו.
אני צריך שמישהו יהיה לידי עכשיו, יחזיק לי את היד ויצעק ביחד איתי בכל הכוח, אני צריך מישהו.
והייתי הולך לאל.
אבל אני מרגיש כל כך חרא, אני אפילו לא מסוגל להביט לה בעיניים, כי אני יודע, יודע שעשיתי אלפי טעויות, ושאם היא באמת הייתה מכירה אותי היא לא הייתה נישארת איתי.
ואולי עכשיו היא לא לידי, עוזרת לי כשקשה, אבל לפחות היא פה, וזה הרבה יותר ממה שאני יכול להגיד לגבי כל שאר ה״חברים״ שלי.

אני חושב שאת יותר מכולם היית מבינה אותי.
כי עשיתי טעות.
ואז חזרתי עליה.
עוד פעם ועוד פעם.
וכל פעם התחרטתי עלייה מחדש וחזרתי עלייה, כי אני אידיוט.
אני מנסה עכשיו למצוא את המילים, ולהסביר לך, את הטעות שעשיתי עם אל.
והיא הייתה גדולה, אין לי מה להגיד, היא גם לא ברת סליחה, ואני מרגיש אשם, כי אל סמכה עליי, מכל כך הרבה בחינות, ואני יכול להגיד בלב שלם שאיכזבתי אותה פעם אחר פעם.
ואני כבר לא מדבר רק עלייך.

מעניין אותי איך את מרגישה עכשיו, את באמת מאושרת כמו שחשבת?
כי אני במקומך הייתי חש אך ורק אשמה.
כלומר, אם הייתי מודע למה קרה אחרי שהלכתי.
שעזבתי הכוונה.
כי את עזבת.

כל הזמן במכתבים כתבת שוב ושוב ושוב שפגעתי בך אבל את פגעת בהמון אנשים, באנשים שאהבת, ואל אומרת שאחרי ההלוויה שלך היא קראה כמה דברים מהמחברות והיומנים שלך, ושכל הזמן כתבת שם שתמיד פחדת שתסמכי על בן אדם ושהוא בסוף יעזוב, כי זה תמיד קרה.
אבל בואי, הכל שם היו תירוצים.
פשוט רצית תשומת לב.

ואת יודעת מה?
היית הרבה יותר גרועה ממני.
אולי אני חרא של בן אדם.
אבל לפחות אני לא פגעתי בכל אחד שאי פעם אהב אותי.

אוהב תמיד,
ג׳וליאן