אוהב תמיד, ג׳וליאן

-8-

״היום הוא היום המאה ושתיים, אני רוצה למות.
שוב.
עדיין הכוונה.
מה עשיתי היום?
במילה אחת, כלום.
ניסיתי לחיות, אני לא יכולה להגיד שהצלחתי, הרגשתי חלולה, אל כל הזמן דיברה על כמה היא מתרגשת מזה שהיא וג׳וליאן ילכו ביחד לנשף של סוף השנה, וואי, הלוואי עליי ללכת לנשף עם מפלצת.
טוב אני סוטה מהנושא.
איך אני מרגישה היום? אמממ אני מרגישה חרא, בפירוט, אני מרגישה כאילו זה חסר טעם, הכל ,קשה לי מידי, חתכתי את עצמי היום, עוד פעם, אה כן, ורבתי עם אמא שלי.

ואני באמת לא יודעת למה אני מקשיבה ליועצת הזו שבית הספר הביא לנו, יומן מסע, פאק זה נישמע מיושן, אני כותבת אותו כבר מאה ושתיים ימים ושום דבר לא השתנה, לא השתנה לטובה לפחות.
טוב זהו ניראה לי.
אין לי מה לכתוב יותר.
אה כן, מחר מתחילה השנה האחרונה שלי בתיכון, אני לא יודעת אם אני מתרגשת, להגיד שאני מפחדת יהיה יותר מדויק, ממי אני מפחדת?
מעצמי כמובן.״

קיארה,

כשהיינו בכיתה י״א הגיעה יועצת חדשה אל בית הספר.
מהקטע שכתבת אני מסיק שהיא המליצה לך, כמו לכל שאר הילדים בשיכבה, לנהל יומן מסע, לכתוב כל יום איך את מרגישה, מה עשית היום...
אמא שלך מצאה את מה שכתבת לפני שלושה ימים, אל התקשרה אליי בוכה ושלחה לי צילום של מה שכתבת, היא אמרה שזה הדף האחרון ביומן, אני מניח שלאחריו פשוט התחלת לכתוב לי ונטשת את יומן המסע.
אל אמרה שכל הזמן כתבת שאת חושבת על המוות כמונח חיובי אבל שככל הניראה שעדיין לא החלטת לגמור את הכל, אני מניח שהיומן הזה היה גרסה מאושרת של המכתבים שכתבת לי.

עוד פחות מחודש ניגמרת השנה.
יהיה מוזר לעמוד שם בלעדייך.
מול אלפי אנשים שיריעו לי, לנו, למי שגמר סוף סוף את הלימודים.
ומחר יתקיים נשף הסיום.
אם לא אל בכלל לא הייתי שוקל אפילו ללכת.

ובזמן האחרון פשוט הסתגרתי בבית.
לא רציתי שאנשים יראו כמה שרע לי.
אני חושב שאני מתחיל להבין אותך.
ואני לא יודע אם זה משהו טוב.

אוהב תמיד,
ג׳וליאן