אוהב תמיד, ג׳וליאן

-17-

קיארה,

אני יודע שכתבת את המכתבים שלך אליי.
אני יודע שמילותיך היה מכוונות אך ורק אליי, אני יודע שהבעת בהם כעס וכאב רב כל כך רק בגלל העובדה שידעת שהם יגיעו אך ורק אליי, כי שיערת שלא יהיה לי מספיק איכפת אפילו בשביל לקרוא אותם עד סופם.
אבל טעית.
כמו כל בן אדם.
טעית.
כי כן איכפת לי, וקראתי אותם המון פעמיים.
וכל מילה שכתבת חקוקה לי בזיכרון, ואני אף פעם לא אשכח את המכתבים שלך.
או אותך.

ואני מתכוון להעביר את המכתבים שלך אל אימך.
כי מגיע לה לקרוא את מילותיך האחרונות, כי מגיע לה לדעת, שהיא הייתה האמא הכי טובה שאפשר להיות.
ושלא הלכת בגללה.
עוד כמה ימים אני הולך לקולג׳ ומשאיר את חיי מאחור.
ואני מתכוון לחיות כאילו מעולם לא חיית, לחיות כאילו אין מחר.
כי אם יש משהו שלמדתי ממך, מחיי אחריך, זה שכל יום הוא מתנה, ולאחר שאדם חי זמן מה הוא לוקח את המתנה הזו כמובן מאליו, אבל לקום כל בוקר ליום חדש זו מתנה שצריך להודות עלייה כל החיים.

הלכת בגללי.
ובגלל עצמך.
כי החיים לא חייכו אלייך בחזרה.
ואני יודע שניסית לחיות, וניסית שוב ושוב.
ועל זה אני מעריץ אותך.
ואולי נישברת בסוף, אולי וויתרת, אבל כמו שכתבת, לכל אדם יש נקודת שבירה, וכל אדם נישבר.
ובני אדם עושים טעויות.
לעשות טעויות זה אנושי.
לעזוב זו כבר בחירה.

אוהב תמיד,
ג׳וליאן