אוהב תמיד, ג׳וליאן

-12-

קיארה,

אני מתגעגע אלייך.
טוב, אולי לא אלייך, אולי יותר נכון להגיד.
לחיים שהיו לי לפנייך.
לפני ששמעתי את האמת שבמילים שהשארת לי כתזכורת תמידית.

וזה הורג אותי עד כמה אני מבין אותך.
אני מרגיש שאני לא שולט בעצמי.
אני מרגיש שאני מאבד שליטה על החיים שלי.
על הידיים שלי , שחותכות ופוגעות בי שוב ושוב.
על הדמעות והכאב שמציפים אותי, על המבט הריק שאני שולח לאבא שלי כל בוקר.

ואני בסך הכל ילד.
ילד שעשה המון טעויות.
ויעשה עוד הרבה.

אני מנסה, כל כך מנסה להפסיק לחתוך את עצמי, אני מנסה לצאת מהבית, אני מנסה כמה שיותר לבלות עם חברים ולהפוך את החיוך המזויף לאמיתי.
מעולם לא העליתי בדעתי עד כמה זה קשה.

לפני בערך יומיים יצאתי עם כמה חברים לאיזשהו בר שיש לנו בעיר.
דיברנו הרבה והשתכרנו כאילו זה יומינו האחרון, ובאיזשהו שלב הם התחילו לדבר עלייך.
על כמה שהיית זונה ומפגרת, והם כל הזמן אמרו שזה טוב שהתאבדת כי במילא כל מה שרצית תמיד זו הייתה תשומת הלב של כולם.

ופתאום הבנתי עד כמה מטומטם, אנוכי ופשוט לא מודע, נישמעתי כשאמרתי או כתבתי את הדברים האלה.
מי מתאבד בשביל תשומת לב?
מי מוותר על כל היקרים לו, על העולם הזה, על כל מי שהוא אי פעם אהב, בשביל תשומת לב?

ובאיזשהו שלב לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר והכנסתי לצ׳ייס אגרוף כשהוא המשיך לדבר עלייך, וגם על אל, זה פשוט שיגע אותי, היה לי קשה להאמין עם איזה חבורה של מפגרים הסתובבתי עד עכשיו.
היה לי קשה להאמין שאני בדיוק כמוהם.

אני שונא להיות אני.
כי אני מרגיש אשם שאני חי.
אני שונא להיות אני.
כי אני ממשיך לעשות טעויות.
אני שונא להיות אני.
כי אני לא מצליח להמשיך הלאה.
אני שונא להיות אני.
כי אני נמשך לנצח.

אוהב תמיד,
ג׳וליאן