אוהב תמיד, ג׳וליאן

-13-

קיארה,

והינה אני שוב.
שיכור כשסם לא ידוע מוזרק לי בוורידים.
כותב לך כמוצא אחרון.
ואני רוצה את כל הרגעים הטובים שהיו לי בחיים בחזרה, אני רוצה לשמור אותם קרוב אליי, כדי. לא לשכוח אותם, לא לשכוח את עצמי.

אני שונא אותך.
ואת עצמי.
מסתבר שזה לא כל כך נחמד לשנוא את עצמך.
אני שונא להסתכל על עצמי במראה, כי כשאני מסתכל על עצמי אני ניזכר כמה דברים הרסתי.
ועוד פחות מחודש אני מתחיל את הקולג׳ החיים שלי כל כך למטה, אולי בסופו של דבר צדקת, אולי המוות הוא בכל זאת האפשרות הכי קלה.
והנכונה.

כוכבים זה דבר מדהים.
כל יום, לא משנה מה, הם ייתיצבו בשמיים, כל יום מחדש, ואולי הם הדבר היחיד הקבוע בעולם הזה, כי אנשים מתים, עונות מתחלפות, אהובים הופכים לשונאים, צמחים צומחים ואז נובלים...
והכוכבים תמיד ניראים כאילו פיזרו אותם בשמיים באקראיות, באקראיות כזו כמו שבחרו בשביל כל אדם את חיו, איך יחיה, עם מי, אם בכלל יחיה.

ושום דבר לא קבוע, לא בחיי יותר, אפילו הכוכבים נידמים מטושטשים כרגע, כאילו הם נעלמים, זולגים להם באיטיות, כמו דמעות, כאב שלא ניפסק, ואני יודע, יודע שכבר לא אוכל לסמוך על אף אחד.
לא עכשיו ולא אף פעם.
כולם עוזבים בסוף, אם זה בכוונה ואם זה לא. לא משנה כמה חזק אני נאחז באנשים הם תמיד עוזבים.
כמו אמא שלי.

טוב ובכן, אמא שלי לא ניחשבת, היא הייתה פשוט זונה, עזבה אותי ואת אבא שלי בשביל הבחור הראשון שהיא פגשה אחרי שהם התגרשו.
אני משער שעכשיו היא זרוקה באיזשהי תעלה, עם מנת קוקואין שמזדחלת לה בוורידים.
אבל מי אני שאשפוט?
בוורידים שלי זורם אותו סם.
החיים הם דבר מצחיק.
אולי יותר נכון להגיד שהם צוחקים לנו בפרצוף.

וכמו שאמרתי מקודם, אסור לנו לסמוך על אף אחד, ואני לא מסכים עם אמא שלי לגבי הרבה דברים, אבל אני לא יכול לא להסכים איתה בנוגע למה שאמרה לי פעם, היא אמרה לי לזכור אף פעם לא לסמוך על אף אחד, כי אחרי הכל אפילו הצל שלנו עוזב אותנו בחושך.

אוהב תמיד,
ג׳וליאן