אוהב תמיד, ג׳וליאן

-10-

קיארה,

אני ואל ניפרדנו.
כי הייתי כנה.
כי הייתי אני האמיתי.
כי סיפרתי לה על טעויות שעשיתי, טעויות שהן לא ברות סליחה.
ומעולם לא חשבתי שטעות שחוזרים עליה כל כך הרבה פעמים עד שהיא כבר נהפכת להרגל יכולה להרוס משהו ככה, אולי כי היא כבר הפכה להרגל, בשבילי, לא בשבילה.

ואני שוב ושוב חוזר אלייך.
לזיכרונות.
למכתבים.
לחתכים שמעולם לא ניסית להסתיר.
ולכאב שחשת, שכל כך ניסית להסתיר.
ואני חש את הכאב שלך, וקיבלת את מה שרצית, לשכוח אותך זה לא משהו שיקרה לי אי פעם בעתיד.
הצלקות שעל הכתף שלי יזכירו לי כל יום מחדש.

תמיד שמעתי את כולם מדברים על כמה שהכאב מקל עליהם.
שיותר קל להם שהוא פיזי.
שככה הם מתעסקים פחות בנפשי.
אבל הכתף שלי מכוסה בחתכים מדממים ואני עדיין מרגיש בכאב שהשארת אחריך.
וניסיתי לדבר עם חברים שלי, על החיים באופן כללי, על זה שהם קצרים, והם רק צחקו עלי ושאלו אם אני שואף לתואר בפילוסופיה.
אולי צדקת.
אי אפשר לקרוא להם חברים.

מפחיד אותי שאני מרגיש שאני לא שולט על חיי.
על עצמי.
על הפעולה של הידיים שלי, כאשר אני פותחת יום יום, שוב ושוב את החתכים שעשיתי ביום שבו קיבלתי את מכתביך.
ואני אוהב את אל.
באמת.
היא אחד האנשים היחידים בחיי שאני סומך עליהם. באמת סומך.

חבל שאני אידיוט.
ושבגדתי בה יותר פעמים ממה שאני מסוגל לספור.
ושהשתכרתי, ושהתמסטלתי, ושחתכתי, ושעשיתי כל טעות אפשרית שבן אדם כול לעשות.
שניסיתי כל הזמן להיות מישהו אחר.
שאיבדתי את עצמי.
שניסיתי שוב ושוב לתקן טעויות, אבל רק טעיתי עוד פעם, שהעמקתי את הסכין שהחזקת, שהעמקתי אותו עד לווריד, שהעמקתי את הכאב שעטף אותך מכל צד, שהעמקתי את הכאב שחשת כל דקה, כל שעה מחדש.
כאב שאני הגורם לו.

והכל הוא כמו משחק קובייה, כל פעם תורו של האחר.
שמנסה בכל פעם להשוואת את התוצאה.

אני פגעתי בך, את פגעת בי.
את חתכת בגללי, אני חתכתי בגללך.
את הלכת בגללי.
אני נישאר בשבילך.

אוהב תמיד,
ג׳וליאן