אהבה רעה

בוקר

החושים החלו לחזור אליי. זה התחיל בתחושות עמומות , החום היה הדבר הראשון שהרגשתי. חמים ונעים לי. ובהחלט נוח. הנעתי באיטיות את גופי הרדום ונשמתי בעונג. הריח זה הדבר השני שהרגשתי. והוא בא בעוצמת גל מנטה מתקתק פגע באפי. פיהקתי ונמרחתי כולי.
משתהה עם לפקוח עיניים לאור שידעתי שיסנןור אותי. התודעה זה הדבר השלישי שחזר אליי  והנחית אותי למציאות המבאסת. עיניי נפתחו לגודל כדורי טניס לא נתתי להם זמן להתאושש והם הוצפו דמעות מסנוור. אבל עדיין יכולתי לראות בטשטוש את המצב שהייתי שרויה בו. תרתי משמע. הייתי מרוחה על החזה הרחב והחשוף שלו. קמתי במהירות כנראה מהר מדי, כי מצאתי את עצמי תקועה עם רגל אחת מתחת ידו והשטתחתי
על הרצפה בגמלוניות. הייתי מרוחה על הרצפה עם עצמות אגן דואבות. " אאוץ"
יללתי בצרידות של בוקר. " הכל טוב?" הוא הופיע מעליי עם מבט ישנוני ודאוג.
" תלוי..." מלמלתי בבושה. " תלוי במה?"
הוא שאל בגיחוך שקלט שנפלתי . " תלוי במה שעשיתי אתמול וכמה זה היה גרוע?
אמממ. אני לא זוכרת כל כך אבל אמרתי לך שאסור לי לשתות...." דיברתי בשצף. הייתי נבוכה כי קמתי עם חולצה שלו ואין לי מושג מה עוללתי אתמול. הוא חייך חיוך מושלם והביט בי עדיין מלמעלה.
" אל תדאגי קלטתי את המסר את לא תשתי יותר. לפחות לא לידי. " הוא אמר בגיחוך והתחלתי להלחץ. נעמדתי במהירות משפשפת את ישבני להפחתת הכאב. " מה כבר עשיתי?!" הוא התיישב בקצה המיטה ושפשף את פניו. הוא הרים אליי מבט כשענה לי " לא משהו שאת צריכה לדעת. " הוא קרץ וניגש לכיור לשטוף פנים. שילבתי את ידיי בהפגנתיות
זה לא משפט שהוא היה צריך לומר למישהי כמוני. שמתי לי למשימת חיי עכשיו לדעת מה עשיתי אתמול. צמצמתי את עיני ולחשתי בטון הכי מסתורי שיצא לי " טוב אתה תהיה חיי לשפוך את זה בסוף אתה יודע?!" קולי תקתק והוא הביט בי בלגלוג " כן? ומה את חושבת שיגרום לי בדיוק לומר לך משהו שאני לא רוצה לומר?!" הוא פסע לעברי נעץ בי מבט והרים את גבותיו המושלמות. טוב זה לא הולך להיות קל,נאנחתי. " כי אני לא זזה לשום מקום עד שתספר לי" קראתי בדרמטיות והתיישבתי על הרצפה בשילוב רגליים תואם לידיי. עצמתי עיניים להוכיח שאני רצינית. הצצתי לראות אם עשיתי עליו רושם כלשהוא. " אם את רוצה להשאר פה זה בסדר מבחינתי . בדיוק באתי לשאול איך אנחנו מתקדמים מפה"
מתקדמים?! הרמתי גבה בפליאה ומחשבות החלו לרוץ במוחי. מה זאת אומרת מתקדמים? הוא רוצה ש.... כאילו..
ליבי. האיץ וראשי כאב מבלבול. כנראה שהוא שם לב למחשבותיי כי הוא מיהר לתקן את עצמו " התכוונתי איך אנחנו מתפצלים , זאת אומרת לאן אני צריך לקחת אותך?!" הוא הסתבך ובלע רוק במבוכה. נשבעת שכמעט ראיתי גוון אדמדם מטפס על פניו אך הוא ידע להסתיר היטב את רגשותיו. הוא חשק שיניים והתקדם ליציאה" רגע" קראתי אחריו בפניקה, רצתי ונתקעתי בו כשהסתובבתי הוא ייצב אותי בידו " אתה משאיר אותי פה?" רטטתי ממגעו. " לא אמרת שאת לא זזה מפה או משהו?!" הוא עקץ אותי דורך על גאוותי הפצועה. התלבטתי. אני עקשנית כשאני רוצה להיות. אבל לסמוך עליו שידע להתגמש עם המשחקים שלי? במילא שום דבר לא בוער. הדלת עץ מאתמול עדיין תואר שם וההרשמה לנאפו מתחילה רק עוד חודש כך שבינתיים אני צריכה לחפש עבודה ואין לי יותר מדיי מה להפסיד. החלטתי ללכת עם המשחק שלי עד הסוף. עיניי ננעלו בהחלטיות ופלטתי באדישות מעושה " טוב, יש לי זמן." קול קטן בראשי צעק עליי שאני משוגעת ובמקום להתעסק בדברים החשובים שבגללם טסתי אני מורחת את הזמן עם איזה בחור ,אבל התעלמתי ממנו.הבטתי בהנאה גלויה בעיניו שהתעקשו בהפתעה. הוא עמד מהוסס, תוהה עד כמה אני רצינית. קפצתי למיטה הזוגית בהתרפקות והרמתי אליו גבות. כזאת רצינית. יכולתי לראות את ההחלטה מתגבשת בעיניו הכהות.  " ביי לך." הוא פלט וייצא. פאקינג ייצא. הייתי בשוק. הוא רציני? רעש המנוע של האופנוע בישר לי שהוא יותר מדיי רציני. התחלתי להתחרט. מי אמר שהוא יחזור? ומתי? עמדתי להשתגע מלחץ. הזמן נמרחתי באיטיות ולא יכולתי לדעת אפילו מה השעה. כירסמתי דגני בוקר בחרדה וכבבתי את ציפורניים בלחץ.התייסרתי במחשבות חרדתיות על נטישה סופחת כשקרקוש נשמע מהכניסה וגרם ללב שלי להתפקע. מה לעזאזל אני עושה עכשיו?!!

(ככה בערך נראה האוטובוס הנטוש של נייט.)