Absolute/מוחלט

Part 2

-קיארה-

הכל הלך כרגיל,התיישבתי בחדר גדול ויפה במיוחד,
סדרתי את חפצי במקום למרות שהעוזרות של הבית התעקשו לעשות זאת בעצמן,
כמובן שלא הסכמתי.
הדבר היחיד שעיצבן אותי היה שעדיין לא ראיתי למי שודכתי
מגיל קטן,
אמרו לי שהוא גבוה ועוצר נשימה,וכמובן,אני מקווה,שהכל בולשיט.
אני הגעתי לכאן במטרה אחת,נישואי נוחות.
זה הכל,לא מעבר.
לי יהיו את החיים שלי ולו יהיו את החיים שלו,
לא יקרה כלום,אני לא רוצה כלום.
במיוחד לא במצבי הנוכחי,אני פצוע,גוססת יותר נכון.
אני לא רוצה שהוא יגלה ואני לא רוצה שאף אחד יגלה.
אסור לאף אחד לדעת.
לפתע פתיחת דלת נשמע מאחורי,יצאתי מחדר הארונות
הדבר הראשון שראיתי הייתה חליפה יוקרתית,
הוא היה גבוה,החליפה ישבה עליו בצורה מושלמת.
שערו השחור היה משוך לאחור בצורה קפדנית למדי,
משקפי שמש שחורות הסתירו את עניו,אבל יכולתי להרגיש
אותן נעוצות בי,
תווי פניו החדים,אפו הסולד,עורו השזוף,הלסת החדה שלו,
הכל היה מושלם.
למרות שכל דבר בגבר הזה צעק בגדול:סכנה!
הוא היה הדבר הכי יפה שראיתי כל חיי,לרגע חשבתי שאני מדמיינת,אך הוא פתח את פיו ודיבר עליי,
״מי את? ומה את עושה בחדר שלי?״ הוא אמר,קולו היה נמוך ואפל,הוא...לא מזהה אותי?
גיחכתי בחוסר אימון מוחלט.
בעל השנה.
״מה אני עושה בחדר שלך? זה החדר שלי.״ אמרתי בהחלטיות,
יכול להיות שהוא לא בעלי?
״את קיארה פארוויס?״ שאל נשמע מופתע למדי,
״כן,ומי אתה?״ שאלתי בחוצפה,הוא העיף את מבטו לצד,
ואחרי כמה שניות שנמשכו נצח הוא הסב את מבטו חזרה עליי,
״זה לא משנה מי אני,נתראה.״ אמר,הסתובב ויצא מהחדר,
משאיר אותי מבולבל,אז הוא כן בעלי...?
גלגלתי עיניים ולחשתי בעצבנות:״מה שתגיד.״
-
דפיקה נשמע בדלת,פתחתי את הדלת מאפרת ותסרוקנית
נכנסו לחדרי החדש,
הם התיישבו והביטו בי בוחנות אותי,
״נתחיל באיפור,מאדאם.״ אמרה האישה המאפרת,
לקחה את ידי והשיבה אותי על כיסא מול שידה לבנה,
היא התיישבה על כיסא לידי וסובבה את הכיסא עליו ישבתי לכיוונה,מתחילה לאפר אותי,
קביעתי את מבטי על נקודה מסוימת בקיר,לא רוצה לעקל
שאני מתאפרת ו מתארגנת לחתונה של עצמי,
זה קשה לעיקול.
עבר זמן אבל בסוף המאפרת צעקה בשמחה,
היא התרחקה אחורה והביטה בי מכל הכיוונים האפשריים,
היא והתיסרוקנית הביטו בי והמאפרת אמרה בחיוך גדול:״
איזה יפה את,את נראת ממש מלאך.״
״כן,רק חבל שהיא מתחתנת עם השטן עצמו.״ אמרה התיסרוקנית,חייכתי חיוך מאולץ,
השטן בעצמו,אה?
הוא עד כדי כך גרוע?
״אפשר להתחיל את התיסרוקת מאדאם?״ שאלה הבחורה שעושה את התיסרוקות,הנהנתי והיא ניגשה לעשות את עבודתה,
עבר זמן מה,התיסרוקנית והמאפרת סיימו את עבודתם,
ועוד כמה בחורות נכנסו לתוך החדר,אחת עם שמלה ענקית
ולבנה,שצרחה בגדול:אני עשירה!!
ונכנסה לחדר עוד מישהי אני לא בטוחה מה היא עושה פה,
אבל בקרוב אני ידע.
״מאדאם? בואי איתי בבקשה לכיוון השירותים.״ אמרה הבחורה,
הנהנתי ונכנסתי לשירותים ביחד עם הבחורה הזאת,
״בואי תורידי את הבגדים אני צריכה לבדוק אותך.״ אמרה לי בחיוך,הדם ירד מפניי.
ידי החלה לרעוד והנחתי אותה על המותן שלי,
״אני מצטערת? למה בדיוק עם מותר לי לשאול?״ שאלתי,
היא צחקקה
״איזה חמודה את,באמת תמימה כמו שאת נראת.
חמודה,היום בלילה הוא ליל הכלולות שלך,אני מחוייבת לבדוק אותך,אני צריכה לדעת שהכל בסדר בגוף שלך,הוראה מהאדון עצמו.״ אמרה לי בחיוך,
״כן,טוב תגידי לאדון עצמו,שאין סיכוי שאני יראה את הגוף שלי למישהו.״ אמרתי ויצאתי מהשירותים,
נגשתי לטלפון שלי והדלקתי את המסך מתקשרת לאימי,
היא ענתה בצילצול השלישי,
״היי מתוקה שלי,מתרגשת?״ שאלה אימי,שמחה נשמע בקולה.
״מאוד..״ אמרתי בעצבנות וגילגלתי עיניים,
״אני לא יכולה לחכות לראות אותך!״ צווחה לי בהתרגשות באוזן,
״אמא התקשרתי כדי לברר עם אני חייבת להיות בערב הכלולות,
את יודעת,להזדיין עם הבחור הזה.״ שאלתי אותה,
״תדברי יפה! וכן,ברור שאת חייבת,זאת מסורת.
עם לא תהיי שם זה ייבש את בעלך לעתיד,זה יכול לגרום למלחמה,ולהביא למותך.״ אמרה אימי,
וואו,כל-כך חשוב להם שאני יזדיין איתו,אה?
״טוב,בי.״ אמרתי בעצבנות,נתקתי את הטלפון וישבתי על המיטה בוהה בקיר,
המאפרת וכל השאר עזבו לפני שעה,גם אותה הבחורה
שרצתה לבדוק את גופי,למרות שהתעקשה.
אני יושבת על המיטה בוהה בקיר ושואלת את עצמי כמה וכמה פעמים,מה עשיתי רע בחיי,שעלי להתחתן עם מישהו שמכנים ׳השטן׳? מה עשיתי רע בחיי שנולדתי למשפחת מאפיה?
דלת חדרי נפתחה,מוציאה אותי ממחשבותיי,
״אז...משעמם לך נכון? רוצה חברה?״
אמר קול מוכר ומעצבן,
״זין?״ שאלתי,מה אח של בעלי לעתיד עושה פה,
״כן,עיניים יפות,זה אני זין.״ אמר בזילזול,הסתובבתי,
הוא עמד כמה צעדים לפני מיטתי,לבוש בחליפה טוקסידו יוקרתית ושחורה,נעליים מצוחצחות מאוד,
שיער משוך לאחור,וחיוך גדול על פניו,חיוך כל-כך מדבק שעוד שניה חייכתי עליו בחזרה.
״אתה יודע שזה לא חוקי,נכון חומני?״ שאלתי אותו כשהוא התקדם לכיווני והתיישב לידי על מיטתי,
״אני יודע,אבל אני אף פעם לא מקשיב לחוקים.״ אמר בחיוך,
נאנחתי עמוקות,
״באת לאחר לי חברה,חומני?״ שאלתי אותו והבטתי בו,
״כן,ידעתי שאת תהיי משועממת,אז הינה אני כאן,הגעתי.״
אמר בגאווה,גורם לי לגחך,
״כל-כך אידיוט..״ מלמלתי בשקט,
-
הוא אולי נראה אידיוט גמור,אבל הוא בהחלט מצחיק וחמוד.
עד עכשיו הוא רק דיבר איתי על פעולות של המאיפה שהוא עשה,או מתיחות שהוא היה עושה כשהוא היה קטן לבעלי לעתיד,
״אבל הוא תמיד ידע מה עומד לבוא,זה כאילו הוא הצליח לראות את העתיד,הפעם היחידה שהצלחתי לעשות עליו מתיחה היה ביום שאימי מתה.״ אמר זאין,
ליבי יצא עליו,
״אימך..מתה?״ שאלתי בעצב,הוא הנהן אבל ישר העלאה חיוך
על פניו,
״כן,אבל זה היה כשהייתי ממש קטן,בגלל זה באותו יום עשיתי מתיחה על אחי,לא הבנתי.
הוא כמובן,לא אהב את זה,הוא התעצבן..ואבא שלי בכלל.״
אמר זאין,
רואים על פניו שכואב לו,הוא סובל.
הוא מהאנשים האלה שמסתירים את הכאב בצחוק וחיוכים,
הוא מהאנשים האלה שעוזרים תמיד לכולם לצחוק,אבל..
מי יעזור לו לצחוק? מי יגרום לו לאושר?
אני אומנם מכירה אותו רק כמה שעות,אבל ליבי יוצא עליו.
אני מרגישה כאילו התחברתי עליו באיזשהו מובן מסוים.
״טוב,עזבי את הדיבורים העצובים ביום שכזה,
ספרי לי על עצמך.״ אמר זאין,
״אין כל-כך מה לספר חומני,חיי משעממים.״ אמרתי,כי זה באמת נכון,
השגרה שלי הייתה רגילה למדי,קמתי התארגנתי והסתובבתי בבית כל היום מבלי לעשות כלום.
זהו,אלו היו חיי.
״אין סיכוי! בטוח יש לך איזה דרמה בחיים.״ אמר זאין,
יש לי,אבל אסור לי לספר לאף אחד.
דפיקה על הדלת מוציאה את שנינו מהדיבורים,
אישה נכנסה לבפנים,מביטה בנו בחיוך קצת חושד,
זאין קם ממקומו מחייך וקורץ לי,יוצא מן דלת חדרי,
האישה התקדמה עליי,
״בואי,מאדאם.
נמדוד את התחרה שלך,ואז גם
את השימלה שלך.״ אמרה לי בחיוך והתקדמה לכיווני,
התחרה? למדוד בגדים תחתונים,
שום פאקינג סיכוי.
״אני אמדוד את התחרה לבד.״ אמרתי בהחלטיות ולקחתי איתי את התחרה הלבנה,נכנסתי לשירותים ונשפתי בהקלה,
הורדתי את שמלתי השחורה מעליי מבלי להרוס את האיפור או
התיסרוקת,הבטתי בעצמי במראה,
לבושה בסט שחור,ומחטב גוף ששומר על הפצע שלי,
הנחתי את 2 ידי על הקיר,מרוב עצבים וחוסר אונים כמעט הבאתי את עצמי למצב של דפיקת הראש בקיר,
אבל זזתי מהקיר והורדתי באיטיות את מחטב הגוף מגופי,
חושפת לאט לאט את הפצע המכוער והמזוהם שלי,
הוא גדול,הוא בצבע חום,יותר חום מצבע עורי,לחצתי עליו,
כאב חד הורגש במותני,
אולי אנסה להסתיר אותו בעזרת מייקאפ?
רעיון גרוע,אבל זה הדבר היחיד שנותר לי לעשות.
הורדתי את בגדי,מדדי את התחרה הלבנה ולהפתעתי הסכמתי שהיא נראת טוב עליי,
לבשתי סביבי חלוק לבן שמצאתי,ויצאתי לבחוץ,
״אני אוהבת את זה,זה יפה עלי.״ אמרתי לה מניחה את התחרה הלבנה מולה ומתיישבת על המיטה באדישות,
״יופי,זה מצוין.
המניקוריסטית תגיע עכשיו,אני אלך להזמין סט חדש,
ואגיד לוויקטוריה להכין לך את האמבטיה ולסדר לך את השיער שלא יהרס.״ אמרה האישה ויצאה בדילוגים עליזים,
שמתי לב שכולם מתרגשים ושמחים יותר ממני,
וזה אמור להיות היום המאושר שלי.
אז למה אני לא מרגישה מאושרת? מה חסר לי?
בחורה פתחה את הדלת ונכנסה עם תיק ענק,מניחה את התיק על הרצפה ונעמדת מולי,
״מי,מי,איזה יפה,איזה לק את תאהבי שאעשה לך,מיס?״
שאלה הבחורה וירדה על בירכיה פותחת את התיק הגדול והשחור,
מוציאה משם כל מני קופסאות.
״אפשר שחור?״ שאלתי אותה,היא צחקה והנהנה,
״מותק,עם זה היה תלוי בי הייתי עושה לך אפילו אדום חזק,
אבל האדון אמר לעשות לק עדין,כמו לבן,ורוד בייבי.״
אמרה הבחורה והתחילה להוציא דוגמאות,
״בעלי לעתיד,מבין בלק ובצבעים?״ שאלתי בהלם,
״לא,מתוקה שאת,אני פשוט מציאה לך,״ אמרה לי מרגיעה אותי,
לרגע חשבתי שאני אתחתן עם מישהו שאוהב בנים,
״אני חושבת שאלך על הלק הלבן הזה.״ הצבעתי לה על הלק הלבן שנראה לק פנינה,יפה.
״יש לך טעם טוב,מותק.״ אמרה הבחורה מוציאה את כל מני מכשירים,ומתחילה לעשות לי לק ג׳ל ברגליים,
בזמן שאני יושבת וקוראת את אחד הספרים שהבאתי איתי מהבית,ספר על אישה צעירה שהנסיך של ממלכתה התאהב בה,
אבל הייתה בשוק שלא ידע מה להגיד לו אחרי שאמר
לה זאת,ואז יום אחד,הייתה תאונה.
ושם עצרתי,המתח הורג אותי,אבל היום יש לי קצת
זמן לנסות לסיים את הספר,
״סיימתי,נעבור לידיים?״ שאלה הבחורה והצביעה על ידי,
הנהנתי הנחתי את הספר בצד,
נו טוב,אז אסיים את הספר הזה בפעם אחרת.
הבטתי ברגליי המטופחות,ואהבתי את מה שראיתי,
למראות שלא הראיתי זאת,
״אני עכשיו אכין את האמבטיה שלך,מיס.״ אמרה האישה שלקחה ממני את סט התחרה הלבנה מקודם,
הנהנתי לכיוונה,היא רצה בדילוגים לכיוון חדר האמבטיה,
שמעתי את רעש המים שזורמים,
שמעתי את מכונת הלק,ושמעתי את הלב שלי שפועם כמו מכונת תופים,וכמובן הרגשתי את כאבי צד המותן שלי,
הפצע המזוין הזה.
מה אני אעשה? איזה בן אדם נורמאלי ירצה אישה עם פצע
חום גדול ומכוער על צד מותניה,איזה בעל ירצה אישה כזאת?
אני אנסה להסתיר אותו עם מייקאפ,
מה שיקרה אחר כך,זה עבר מעבר ליכולותי,
״סיימתי.״ אמרה בעליזות המניקוריסטית,הנהנתי וקמתי ממקומי,
צועדת לכיוון חדר האמבטיה,האישה עמדה ליד האמבטיה
וחייכה עליי חיוך,הנהנתי עליה,כי אין ביכולתי לחייך עכשיו.
לא עכשיו,וכנראה שגם לא בעתיד.
עם יש לי עתיד בכלל.
האמבטיה מוכנה,בקשתי מהאישה בנימוס לצאת מן החדר,היא
הקשיבה ויצאה מן החדר,
פשטתי את החלוק הלבן,הוא נחת על הרצפה בקול חבטה,
הכנסתי את רגלי הארוכה והשזופה לתוך האמבטיה,
המים היו חמים ונעימים,הכנסתי את רגלי השניה מיד אחרי,
התיישבתי בתוך המים,
האיפור כמובן עמיד במים,אבל לא אקח שום סיכון,
השיער מעוצב עכשיו בצורה שלא תאפשר למים לפגוע בו,
הנחתי את ראשי בעדינות על ראש האמבטיה,
עצמתי את עיניי ונתתי למחשבותי לסחוף אותי הרחק הרחק מכאן.
-
״וואו.״ נשמע קול המעיר אותי ממחשבותיי,
פקחתי את עיניי,בחורה בעלת שיער חום וארוך למדי נגלתה לעיני,עיניה הירוקות והנוצצות היו מוכרות למדי,
יש עיניים כאלה לחומני,לזאין.
הבחורה נראת קצת פחות ממני,אבל היא יפה,מאוד.
כחכחתי בגרוני,מעירה את הבחורה מבהייה בגוף שלי,
למרות שבקושי רואים משהו,הקצף מסתיר הכל.
״מה את עושה פה?״ שאלתי בקול החלטי,שקט,ומחושב.
אני לא יודעת מי היא,אני לא יכולה לדבר בפתיחות איתה.
״מצטערת! פשוט ששמעתי שאחי מתחתן הייתי חייבת לבוא ולראות מי הכלה.״ אמרה ונראתה נבוכה,
״זה בסדר,תסתובבי לשניה אחת.״ אמרתי לה,היא הקשיבה תוך שניה והסתובבה,
קמתי מהאמבטיה הרמתי את החלוק שהיה על הרצפה והתקדמתי לכיוון הדלת,״בואי אחרי.״ אמרתי לבחורה,
שבעצם מתגלה כאחות של בעלי לעתיד.
היא הלכה אחרי,התיישבתי על המיטה שעומדת להיות המיטה שלי,היא נעמדה מולי וסקרנות הייתה בהבעט פניה,
״איך קוראים לך?״ שאלה אותי בסקרנות,
חייכתי חיוך קטן,שהרשתי לעצמי לחייך מעט לאנשים שאני לא מכירה,
״שמי הוא קיארה פארוויס.״ אמרתי בסמכותיות,
״אני מנחשת שאת האחות הקטנה של בעלי לעתיד והאחות הקטנה של זאין,נכון?״ שאלתי אותה למרות שידעתי את התשובה לכך,
״את כבר מכירה את זאין? איזה יופי!״ אמרה בהתלהבות,
איך זה שזאין לא הזכיר אותה עד עכשיו,מעולם.
״איך זה שלא ידעתי עלייך עד כה?״ שאלתי אותה,
היא חייכה חיוך נבוך וגירדה את ידה,״אבי,לא אוהב שאומרים את שמי ברבים,הוא לא..מתגאה כל-כך שיש לו בת.״
אמרה לי בחיוך עצוב,הנהנתי,
הבנתי את מצבה,הבנות במאפיה לא מעורכות.
מאז שהן נולדות הן חייבות להיות כנועות ולספק את רצונות הגברים,
״אני מבינה.״ אמרתי וקמתי ממקומי,
״זה מאוד מרגש לפגוש אותך,ואת הרבה יותר נחמדה מכל שאר הבנות שהיו כאן.״ אמרה לי,מחייכת חיוך מתוק.
״עוד בנות?״ שאלתי,לא יכולתי להתאפק,״תספרי לי.״
אמרתי,חייבת לשמוע על הבנות האלה,לא מתוך קנאה,אלה מתוך סקרנות,עוד שניה פרצתי בצחוק כשהיא אמרה את זה.
״כנראה את לא יודעת,אבל את לא היחידה שניסו לשדך לאחי הגדול,או שהוא דחה את כולן,או שהוא פשוט התחתן איתן ואז התגרש מהן.״ אמרה בצחוק,
שידכו אותי עליו מגיל קטן והוא כבר התחתן כמה וכמה פעמים?
מנוול,שמוק.
צחקתי מעט,״וואו,אבל למה הוא עשה את זה?״ שאלתי אותה,
התיישבנו על המיטה ביחד,
״חלק מהן פשוט היו דוחות,הן התנהגו עליי לא יפה,כאילו הייתי המשרתת שלהן,הוא שונא אנשים שמתנהגים לא יפה לאחותו הקטנה,או לאחיו הבינוני,זאין,בקיצור גם הייתי חייבת לבוא לכאן להגיד לך,אל תתני לפרצוף המפחיד שלו ולקור שלו להפחיד אותך,כשמכירים אותו,הוא די חמוד ומצחיק.״
אמרה לי אחותו,מחייכת חיוך קטן וחמוד,
חיוך תמים.
היא לא מכירה את אח שלה,היא לא מכירה את בעלי לעתיד.
שמרו עליה מפני העולם החיצוני,היא לא יודעת כלום.
היא לא יודעת שאח שלה מכונה השטן,או שהוא רוצח כל יום יותר מ20 אנשים.
״אוקיי,תודה על המידע.״ אמרתי לה בחיוך הקטן שלי וקמתי מהמיטה,
הרמתי את הטלפון שלי וצילצלתי לעוזרת שלי,
היא נכנסה תוך שניות לתוך החדר,״מה תרצי,מיס פארוויס?״
שאלה,כמה שהתגעגעתי למיס פארוויס,
כל הזמן הזה שהייתי פה קראו לי פה מאדאם,זה שיגע אותי.
הסתובבתי לאחות החמודה מאוד של בעלי לעתיד,
״איך קוראים לך?״ שאלתי בנימוס,היא חייכה עליי וקמה מהמיטה מתקדם עליי לוחצת את ידי ואומרת:״קוראים לי אלין,
אבל את יכולה לקרוא לי אלן.״
חייכה עליה,״אוקיי,אלן. תוכלי לצאת מהחדר לתת לי להתארגן?״ שאלתי,למרות שאני תמיד פוקדת לא שואלת,
אבל היא תמימה מדי,עדינה מדי,טהורה מדי.
היא לא שייכת לעולם הזה.
״ברור,להתראות.״ היא אמרה בעליזות שלחה לי נשיקה עם כך ידה באוויר ויצאה בדילוגים מהחדר,
״מריה,תעזרי לי עם השמלה בבקשה.״ אמרתי לה,
עם בנות אני יותר מנומסת,אבל עם בנים,אני מעמידה אותם במקום.
בדיוק כמו שצריך לעשות.
״ברור מיס פארוויס.״ אמרה מריה והתקדמה לכיווני בצעדים גדולים,
הלכתי לכיוון האמבטיה ולבשתי את התחרה הלבנה שחיכתה לי על המיטה,הכתם בלט,מאוד.
גורם לתחושה של גועל לעלות בגרוני,למה?
למה זה מגיע לי,לעזאזל?
-
הערב הגיע,
וכך הלחץ מצטבר בביטני.
זה לא אמור להשפיע עליי,התכוננתי לדבר הזה כל חיי,
אז למה זה כן משפיע עליי?
למה אני כן לחוצה?
זה לא הגיוני.
דפיקה נשמע על דלת של הכלה,שזאת אני.
אני כבר ממזמן לא בחדרי,אני נמצאת באולם הגדול,
בחדר של הכלה.
בעלי לעתיד נמצא עכשיו בחדרו,מתכונן גם.
״מי?״ שאלתי,ורק עכשיו הבחנתי שידי רועדת,
״קארי?״ קולה של רייבן נשמע גורם לי להזדקף,
״רייבן?״ שאלתי בשמחה ובהלם,
הדלת נפתחה ומגלה בפניי את רייבן שעומדת בפתח הדלת עם שמלה ורודה ויפה,
״אוי מי גאד,את נראת כל-כך חמודה.״ אמרתי לה,
היא רצה עלי,מחבקת אותי חזק.
״קארי,את נראת כמו נסיכה.״ אמרה לי רייבן,
צחקתי צחוק עליז,לפתע קלטתי שאני לא עומדת לגור איתה יותר,היא לא תציק לי כל בוקר,
היא לא תעצבן אותי יותר או תגנוב לי איפור ושמלות,
היא לא תרדם על המיטה שלי אחרי שצפינו בסדרה האהובה עליה,
זהו,אין רייבן יותר.
דמעות עולות בעיניי,מאוימות לצאת החוצה ולהרוס את האיפור שלי,
נשכתי את שפתי התחתונה,לא אסור לי לבכות.
״גם את נראת כמו נסיעה רייבן.״ אמרתי לה,קולי סדוק,
דפיקה נשמע על הדלת,כחכחתי בגרוני,
ובדקתי במראה שאני לא נראת כאילו עכשיו בכיתי,
״הכל בסדר.״ לחשתי לעצמי,רייבן התיישבה על הספה שהייתה בצד והביטה בי עם חיוך גדול,
״מי?״ שאלתי לפני שפתחתי,
״האבא של הבת היקרה שלי.״ אמר אבי,יכולתי לדעת שהוא מחייך עכשיו,
פתחתי את הדלת וחיבקתי אותו חיבוק חזק,
לא רוצה לעזוב.
״אוי ביתי היקרה,את נראת יפה כל-כך.״ אמר אבי ונישק את
מצחי,לא עניתי רק הבטתי הצידה בכאב.
״רייבן,ילדתי.
תצאי החוצה בבקשה,עכשיו זה מתחיל,
את לא רוצה לפספס את זריקת הפרחים,נכון?״ אמר אבי וקרץ לה,עיניה נפתחו בחוזקה והיא פתחה בריצה לדלת,
״אבא..״ לחשתי בעצב,
״ששש,הכל בסדר ביתי,
הכל בסדר.״ אמר אבי מנסה להרגיע אותי,הבטתי בפניו
יכולתי לראות את הכאב שלו,הוא גם לא רוצה את זה,
אך הוא חייב,אני חייבת.
העלתי על פניי פוקר פייס,וחייכתי חיוך מאולץ,אבל יפה.
השחלתי את ידי בידו והתחלנו לפסוע על השביל הלבן,
הלב שלי פועם עם כל צעד שאני עושה,
הרבה אורחים ישבו על כיסאות ודיברו,אבל כשנכנסתי לתוך האולם,כולם עצרו.
אף אחד לא דיבר,כולם רק סרקו אותי במבטיהם.
חלקם מבטים מעוצבנים וחלקם מבטים סקרניים ואופילו מבטים מלוכלכים,כי לגברי המאפיה אין כבוד כלפי נשים.
ואז ראיתי אותו,עומד שם על הבמה הקטנה הזאת,ליד הכומר,
הוא היה לבוש בחליפה שחורה,טוקסידו מיוחד מאוד,
שערו השחור היה משוך לאחור,עניו השחורות עקבו אחרי כל צעד שלי,הוא בחן אותי.
עניו גרמו לגופי לבעור,לא ידעתי לפרש את המבט הזה,
הוא הסב את מבטו ממני והביט על כל הקהל,
הגעתי לקצה המדרגות,הוא התקדם לכיווני והושיט לי את ידו,
נאחזתי בידו,עוזבת את אבי.
עליתי על הבמה ונעמדתי מולו,כל האורחים הביטו בנו,
כולם,כולל המשפחה שלי.
לפתע רייבן נכנסה לשדה הראייה שלי,מחזיקה בידה כרית
עם 2 טבעות,
חייכתי עליה,ואז קלטתי שהוא מסתכל עליי,לא הבנתי מה המבט הזה אומר,אבל זה היה נראה מבט שופט.
דפקתי לו פרצוף,הוא לקח את הטבעת שלי והכניס אותה לאצבע שלי,ואז מיהר להבריח את ידו אחורה,
הוא כל-כך מפחד לגעת בי?
הושטתי את ידי בכדי לקחת את הטבעת שלו ולהניח אותה על אצבעו,אך הוא חטף את הטבעת והלביש אותה על אצבעו,
התעלמתי ממנו,הנחתי את ידי על ראשה של רייבן ולחשתי לה:
״כל הכבוד,אני גאה בך,ילדה.״
היא חייכה עליי ומיהרה לשבת ליד הוריי,
נעמדתי בחזרה מול בעלי לעתיד שאפילו את שמו לא ידעתי,
״אייזק ג׳ייק קרוסו,האם אתה מסכים לקבל את האישה היפיפייה הזאת שפה,להיות אישתך לעתיד?״ שאל הכומר
והרים את כוס היין,מעמיד אותה בנינו.
״כן.״ אמר אייזק בקול סמכותי,קול אפל והחלטי.
״האם את,קיארה פארוויס,תסכימי לקבל את הגבר הנאה שעומד מולך,להיות בעלך לעתיד?״ שאל הכומר והרים חוט אדום,
״כן.״ אמרתי בקול יציב,קול חזק.
הנחתי את 2 ידי על כוס היין,וכך גם אייזק עשה,
הכומר קשר את ידינו בעזרת החוט האדום לכוס היין,
״תתכבדו.״ אמר הכומר,אייזק כיוון הכוס לפיו ושתה מעט מהיין,וכך גם אני עשיתי.
הכומר הניח את היין על הרצפה ונעמד מולנו,
״אני מכריז עליכם,כבעל ואישה.״ אמר הכומר,יותר נכון צעק,
כל הקהל מחא כפיים והיו כמה שריקות,
״אתה רשאי לנשק את הכלה.״ אמר הכומר,
עם איך שאייזק מסתכל עליי ציפיתי שהוא יגיד:״לא תודה״
או ״אני אוותר.״ ויעשה לי פאדיחות וילך,
אך במקום זאת,הוא התקרב עליי הניח את שתי ידיו הגדולות המעוטרות ורידים על פניי,ונישק אותי,
צעקות שמחה ותרועות נשמעו מהקהל,התנתקנו מהנשיקה כמה שיותר מהר,
הוא הביט בי במבט לא מוסבר,כאילו הוא אומר לי:״נישקתי אותך בגלל שאני חייבת לתת מראה טוב,זהו זה.
וחוץ מזה יש לך טעם מגעיל.״ זה עיצבן אותי שלא יכולתי להבין מה הפירוש של המבט הזה,
הנחתי את ידי על ידו המושטת לכיווני והלכנו בכדי לקבל ברכות מאנשי המאפיה,
מחיתי בחשאי דמעה קטנה שהיה לה אומץ לרדת מעיניי,
זהו,חיים חדשים.