Absolute/מוחלט

Part 11

-קיארה-
⚠️⚠️

אני מנסה בכל כוחי לברוח ממנו,אך זה קשה מדי,
״תתרחק!!״ צרחתי בכל כוחי,כל גופי כואב,צורח לי,
אני מרגישה תשושה,כואב לי בכל מקום אפשרי בגוף,
״עוף ממני! בבקשהה!!״ צרחתי שוב,סטירה מצלצלת נחתה על הלחי שלי,עיניי נפערו והדמעות התחדשו כאילו אין מחר,
הוא נוגע בי,
״זונה קטנה! כשאת נלחמת זה יותר יכאב לך.״ הוא אמר,
ומשך בשערי,פערתי את פי בכאב,הרגשתי שאני לא יכולה,
הוא ממשיך לגעת בי,
שכבתי על בטני,על המיטה הקרה שלו,קפואה קקרח,ניסיתי להיכנס לעולם אחר,עולם שבו אני לא נאנסת.
הבטתי בעיניים פעורות בקיר הלבן שבחדר שלו,מנסה לברוח מכאן,להיזכר בזיכרון שמח שהיה לי,לא עובד.
לפתע הרגשתי את זה,את הזין שלו חודר לתוכי,מיצי המרה עלו בגרוני,נאחזתי חזק במזרן הלבן של המיטה שהיה מוכתם בדם,בדם שלי.
הוא חודר עוד,לא עוצר,עם כל חדירה התחושה שאני מזועמת בגללו הולך וגודל,
הוא אמר לי שהוא ישבור אותי,אני בתגובה אמרתי שזה לעולם לא יקרא,אבל הוא הצליח,הוא שבר אותי.
הוא תפס בעורפי,לוחץ אותי למיזרון ומונע ממני מלנשום ולזוז,
״קדימ-
קמתי בבהלה בבת אחת,
נשימותיי קצרות ומקוטעות,אני מזיעה ובוכה מתוך שינה,
התיישבתי על רצפת המרתף השחור,ופרצתי בבכי,מקיאה את נשמתי על הרצפה,
הוא זיהם אותי,הוא חילל אותי,אני מרגישה כל-כך מלוכלכת.
אני לא יכולה ולא רוצה לחיות יותר,
שכבתי ליד הקיא שלי והבטתי על הקיר השחור,רק מחכה שמלאך המוות יגיע ויקח אותי,יגאל אותי מיסוריי,
״למה?...למה!״ צרחתי כאילו מישהו יכול לשמוע אותי ולענות לי,חבטתי את ראשי ברצפה שוב ושוב,
הוא נגע בך.
חילל אותך.
הוא רצח לך את הנפש.
הוא שבר אותך כמו שהוא הבטיח.
מלא מילים עולות לראשי,שכבתי על הגב ומשכתי בשיערותי כאחוזת דיבוק,
״די!!״ צרחתי ונתתי לעצמי סטירה בפנים,
לפתע דלת המרתף נפתחה וזחלתי אחורה,נצמדת לקיר וקוברת את ראשי בין רגלי,מניחה את ידי על ראשי,
מגנה על עצמי.
״פאק.״ מלמל קול מוכר,הרמתי את ראשי,מביטה בזאין,
שמביט בי בזעזוע וצער,
״זאין..תציל אותי.״ אמרתי לו,הוא התקרב עליי,יורד על ברכיו מולי,
״היי,מה קרה? ממה אני אציל אותך?״ שאל אותי,דאגה נכרת בקולו,
״ממנו,הוא לא עוזב לי את הראש,זאין.״ אמרתי בלחץ ובכי וסובבתי את ראשי בפרעות מצד לצד,
״מי זה ׳הוא׳?״ שאל זאין,״הי,הי.״ הוא קרא לי ואחז בפניי עם שתי כפות ידיו,מכריח אותי להביט בו,
״מה קרה? תדברי עליי,אני מתחנן.״ אמר לי ברכות שלא אמורה להיות לבחור בכיר במאפיה,
״הוא אנס אותי,״ הרגשתי שאני עומדת להקיא כשאני שמעתי את המילים שיוצאות מפי,״אני מרגישה מלוכלכת,זאין.״ לחשתי לו והנחתי את ידי על כפות ידיו הגדולות,
הוא הניח את ידו על ראשי וקירב אותי לגופו הגדול,
מנחם אותי ונותן לי מחסה.
פרצתי בבכי על חולצתו,מכתימה אותה בדמעות שלי,
״זאין..״ לחשתי והמשכתי לבכות,״מה? דברי עליי.״
״בבקשה..בבקשה..״ לחשתי שוב ושוב,זאין מחץ אותי לחיבוקו,
מנסה לנחם אותי,זה לא עובד.
״מה? קיארה,מה את רוצה,רק תגידי לי.״ אמר לי זאין ברגש שלעולם לא שמעתי,
״בבקשה,תהרוג אותי.״ מלמלתי בשקט לחולצתו,
זאין הוזיז אותי ממנו בחדות מביט בפניי בזעזוע,
״לא! אין פאקינג סיכוי קיארה,״ אמר בנחרצות,מנהר את ראשו בפרעות,
״זאין..בבקשה,אני לא יכולה ככה,אני לא יכולה עם כל הכאב הזה!״ צעקתי והנחתי את ראשי על כתפו בחוסר כוח,
זאין לא הגיב,הוא לא יכל להגיב.
הוא לא ידע מה עברתי שם,איבדתי את העין שלי,
את הבתולים שלי,אבל יותר מכל זה איבדתי את הנפש שלי,
אני לא יכולה לחיות בלי נפש.
״קיארה..״ לחש זאין כשהוא נמצא על ברכיו מולי וראשי על כתפו,אני מרגישה כל-כך חלשה שעם ינשפו עליי אני אעוף ברוח,לאן הלכה הבחורה החזקה שהייתי?
מה לעזאזל קרה לי!?
לא עניתי לזאין,לא יכולתי,נמאס לי לדבר כל הזמן,אף אחד לא מקשיב ממלא.
״בבקשה,אני מתחנן עלייך.
אל תגידי את זה,אל פאקינג תגידי את זה!
לא עכשיו,ולא לעולם.״ אמר זאין בהחלטיות,מחזק את אחיזתו בגופי,
הוא משך אותי לכיוונו,כדי שאביט בפניו,
״תשבעי לי.״ אמר לי והביט בפניי,כאב בעניו הירוקות,
הנדתי בראשי,דמעה בורחת מעיניי,הנחתי את ידי על העין השמאלית שלי,העין שנלקחה ממני,
מבינה שעכשיו אני נראת מכוערת,ומחוללת.
״אל תעזי לעשות את זה,לא פאקינג מולי.״ אמר זאין והסיר את ידי מצד פניי,
השפלתי את מבטי,
״זאין...?״ שאלתי,מצליחה להביא את עצמי למצב שאני מצליחה לדבר,ולא רק על האונס המזוין,
״כן,עיניים יפות?״ שאל והשתמש בכינוי שלי,חיוך צדדי עלה על פניי,
״אני מכוערת..?״ שאלתי בחשש והבטתי הצידה,
ידו נחה על סנטרי,מוזיזה את ראשי לכיוון פניו גורמת לי להביט בו,
״את הבחורה הכי יפה שראיתי בכל חיי.״ אמר לי בחיוך קטן,
״שקרן.״ מלמלתי בחיוך קטן והתיישבתי על הריצפה נשענת אחורה על הקיר,
״אני מבט-עזבי מבטיח,אני נשבע,קיארה.
אני פאקינג נשבע.״ אמר לי זאין התיישב לצידי ונשען על הקיר בדיוק כמוני,
הבטתי לכיוון התקרה בחוסר רגש,לא ידעתי מה לעשות או מה לחשוב על העתיד שלי,עם יש כזה בכלל.
אני בחורה מחוללת ומלוכלכות,בעלת עין אחת,ועם סיוטים וסימן חום ומזוהם על הגוף שיכול להביא למותי,
שזה טוב.
אני מרגישה שאני רוצה בכך,למות.
אבל יש כאן כמה וכמה דברים שמאלצים אותי להישאר,
אמא שלי,אבא שלי,רייבן שלי,וזאין.
לפתע תמונה של אייזק צצה בראשי,כשעדיין חשבתי בשביל מה שווה לי להישאר,
גיחכתי,מה זה הבולשיט הזה?
״זאין..״ לחשתי בקול חנוק,מרגישה את גרוני נאטם,
״כן,עיניים יפות?״ שאל אותי זאין ויכולתי להרגיש את מבטו על פניי,
״מה אעשה? איך אני אמשיך אחרי כל זה? עם איך שאני נראת?״,שאלתי ונאנחתי בכבדות,אין לי עתיד.
״תפסיקי לחשוב על העתיד,תתרכזי בהווה,תסדרי אותו ורק שהווה מסודר,תחשבי על העתיד.״ מלמל זאין,
הנהנתי,אך בכל זאת זה לא מנע מדמעה לברוח מעיני,
״תודה,זאין..״ לחשתי,מרגישה את הישנוניות משתלטת עליי,
״על מה?״ שאל ונשמע מבולבל,
״על זה...שאתה לא מתייאש ממני,שאתה..נשאר לצידי.״
מלמלתי,לא שמעתי את התשובה כי עיניי נדבקו ושקעתי בשניה עמוקה.
-
״לעזאזל!״ צרחתי כשהבטתי בעצמי במראה שבשירותים של המרתף,
שערי מבולגן,ופרוע,פניי מלוכלכות,ממש כמו גופי,והתקבצו להם עיגולים שחורים מתחת לעין ימין שלי,
עין שמאל עדיין מכוסה בתחבושת לבנה,איני יודעת מה מצבה,
לא הצלחתי להביא את עצמי למצב שאני מורידה את התחבושת,
הכנסתי את פניי מתחת זרם המים שיצאו מהכיור,
ושיפשפתי את צד ימין של פניי,פוסחת על צד שמאל,
לאחר מכן התיישבתי על המיטה המכוערת שהונחה באמצע המרתף השחור והמכוער,שהעלאה זיכרונות נוראיים,
נשכבתי אחורה באנחת כאב והבטתי בתיקרה באפיסת כוחות,
מה עכשיו?
מה אני אעשה שיגרום לי לשכוח מכל מה שקרה,
לפתע דלת המרתף נפתחה,קפצתי במיטה והבטתי לכיוון הדלת בפחד,
אלן נכנסה בדלת,אך במקום לחייך היא פשוט בוהה בי,
״אלן?״ שאלתי בבילבול,צימצמתי את עיניי לכיוונה,
האם זאת שנאה בעיניים שלה?
״בשבילך זה אלין.״ אמרה בקור שלא תאם את גילה,
והתקדמה לכיווני אחרי שהיא טורקת את דלת המרתף,
היא נעמדת מולי אחרי שאני קמה ועומדת מולה,לא מפגינה חולשה,הבטתי בפניה,
״תתרחקי.״ אמרה לפתע ופסעה אחורה בפחד,
״תתרחקי?״ שאלתי בגיחוך,״ממי? ממך?״ שאלתי וחייכתי חיוך קטן מלא בציניות,
״לא,מאייזק.״ אמרה,קימטתי את פניי בהפתעה וכעס,
״סליחה?״ שאלתי והנחתי את ידי על מותניי,אך הוזזתי את ידי כשהגעתי לפצע המזוהם שלי,שכאב פחות,
״את שמעת אותי,תתרחקי ממנו,״ אמרה לי והתקדמה לדלת,
אז סופסוף האחות הקטנה חושפת את פרצופה האמיתי,
״ולמה לי?״,שאלתי פוסעת קדימה,״הרי הוא בעלי.״
המשכתי,
״הוא לא בעלך!!״ צעקה בכעס,גורמת לי למצמץ את עיניי בבהלה והפתעה,
אל תגידו לי שהיא..
זה פסיכופטי.
״את מטומטמת אלין,״ אמרתי באנחה והתיישבתי על מיטתי,
היא הצרה את עינייה לכיווני מביטה בי בכעס,מתנהגת כמו ילדה קטנה,
״אני לא,״ אמרה נחרצות,היא גם נשמעת כמו ילדה קטנה,
״טוב,עם לא היית מטומטמת,לא היית מאוהבת באחיך הבכור.״
אמרתי ונשכבתי על המיטה,
היא פערה את פיה בהלם והפכה לבנה כסיד,
״אני ל-״ ניסתה להכחיש,״כן את כן,תצאי מפה.
אני לא מעוניינת בשיחה המטופשת הזאת.״ אמרתי באפיסת כוחות,
היא רטנה בעצבנות,לפתע שמעתי משהו חזק,
והבטתי לכיוון אלין,שישבה על הרצפה בחיוך ממזרי,
״מה את עושה אלין? צאי מפה.״ אמרתי בכעס והתיישבתי על המיטה נאנחת בכאב,
היא הנידה בראשה והתחילה לפרוץ בבכי מזויף,
היא נתנה לעצמה סטירה על הלחי,והמשיכה לבכות,
התיישבתי על המיטה והבטתי בה בבילבול,
מה לעזאזל היא עושה?
היא נראת כמו הנוכלים הנרקומנים שמתחננים לכסף,
לפתע הדלת נפתחה בבום ואייזק נכנס לבפנים ביחד עם זאין,
״אלן?״ אמר אייזק בבילבול ודאגה ונעמד לידה,
מתכופף עליה ותופס בפניה,
זאין הביט בי בבילבול,ואני הנדתי בראשי כשהבנתי מה היא מנסה לעשות,
״מה קרה?״ שאל אייזק את אלין,
אלין עצרה את הבכי המזויף שלה ולחשה לו משהו באוזן,
אך גם אני וגם זאין וכולנו לשמוע מה היא אמרה,
״קיארה קיללה אותי ונתנה לי סטירה.״ היא יללה לו בבכי,
הבטתי בה בזעזוע,
זאין הביט בי,סימנתי לו עם שפתיי:׳אני לא עשיתי כלום.׳
הוא סרק את אלין,ולבסוף התייצב לצידה ושאל אותה:״אלין מה קרה,את בסדר?״
הבטתי בו בשוק,זה הדבר הכי משפיל שחוויתי,
והדבר הכי לא אמין שראיתי,רק מטומטמים שלא חיים במאפיה יאמינו לזה,
אייזק קם ממקומו והסתובב עליי,סורק אותי במבטו וגורם לי לזוז באי נוחות,
״זאין,תקח את אלן.״ אמר אייזק וזאין הנהן,לא מביט בי,
ועוזר לאלין לקום,אלין חייכה עליי חיוך מנצח וקצרה לי
כשזאין הוביל אותה ליציאה,
הדלת נסגרה.
עכשיו זה רק אני והוא,
לבד.
-
-אייזק-