Absolute/מוחלט

Part 9

-קיארה-

וויט לוצ׳יאנו יצא מן החדר,משאיר אותי עם הבחורים רעולי הפנים,לעשות בי כרצונם.
עצמתי את עיניי חזק כשראיתי מישהו מתקרב לכיווני,
תרגעי,תנשמי קיארה,את חייבת.
ניסיתי להרגיע את עצמי,אך לשווא.
הפאניקה והחרדה השתלטו עליי מכל הכיוונים,אוכלים אותי חיה,התפללתי שאני אמות פתאום מדום לב,
אבל כמובן שזה לא קרה,אני צריכה להבין שלא כל מה שאני רוצה מגיע לי,גם עם זה למות.
ידים חזקות תפסו את גופי,הידקתי את שיניי חזק כל-כך שחשבתי שאני בסופו של דבר אשבור אותם,
הקפצתי את ידי לאגרופים,ניסיתי להרים את רגליי מתוך אינסטינקט אבל רגליי היו קשורות,
לפתע הרגשתי הקלה על גופי,כאילו הסירו ממני אבן ענקית,
פקחתי את עיניי וראיתי שהבחורים הורידו ממני את השרשראות,סימנים אדומים היו על כל גופי,מסתבר שה שרשראות היו לוחצות מדי,
קמתי וניסיתי לברוח לכיוון דלת החדר,אך נשמכתי משערותיי
לאחור בפראות,נחתתי על הרצפה בקול חבטה,
כל גופי עיקצץ מכאב,ניסיתי לקום אך רגל ענקית דרכה על
גבי,משטחת אותי לרצפה בכוח,
הרגל זזה ונמשכתי לאחור בגסות,אחד מהאנשים רעולי הפנים גרר אותי לכיוון הקיר,מהקיר השחור והמכוער יצאו שרשראות ברזל מגועלות בדם שנקרש,
אוי אלוהים.
הם קשרו את ידי הראשונה,ניסיתי לזוז ממנו שלא יגע בידי השניה,לא רציתי להיות קשורה.
אך אגרוף חזק בראשי מונע ממני מלהגיב לכמה שניות בודדות,
נכנסתי לשוק.
אף פעם לא חוויתי סוג כזה של אלימות,
כשחושבים על זה אף פעם לא חוויתי אלימות.
כל חיי הכינו אותי לזה,אבל לא ידעתי שזה יהיה כזה,
כואב,מייסר,גס,ופרוע.
״עם את חושבת שכואב לך עכשיו,תגידי לי עוד מעט איך את מרגישה,״ צחק ברוע,
״עם תצליחי.״ הוסיף וצעד אחורה,התיישב ליד חברו השני רעול הפנים,
רק אחד עמד לידי,והשניים האחרים ישבו על כיסאות והסתכלו,
רעש של מתכת חדה נשלף מאיזשהו מקום,
הרמתי את פניי במהירות,זה רעש של סכין.
הוא התקרב לכיווני,סכין בידו,הוא משחק איתה וגורם לליבי להחסיר פעימה מרוב פחד,
הוא משך את שערי לאחור בפראות גורם לי להביט היישר בפניו,לא שרואים משהו.
הוזזתי את עיניי לכיוון ידו עם הסכין,זיעה קרה הופיע על מצחי כשהוא התחיל להקריב את הסכין לגופי,
״אה.״ נשמתי נעצרה בהשתנקות כשהוא הכניס את קצה הסכין לבטני,הלהב החדה והגדולה ננעצה בבשרי,
גורמת לי לצעוק בכאב,ניסיתי להרים את רגליי אך הוא דרך עליהם עם רגליו,מונע ממני מלזוז.
הצרחות שלי התגברו כשהוא סיבב את הסכין והתחיל לגלוש איתה ללמעלה,פותח את בטני לשתיים.
דם גלש על הרצפה הלבנה,הדם שלי.
צרחתי בכאב מייסר,לא נראה שהוזיז לו שכואב לי,
כי הוא המשיך להוזיז את הסכין לכל רוחב בטני מבלי למצמץ,
דמעות עלו בעיניי,יורדות ללא הפסקה במורד לחיי.
אני מרגישה כאילו הנשמה שלי נלקחת ממני,אף פעם לא הרגשתי כאב מהסוג הזה.
הוא עזב את שערי,נותן לי ליפול על הרצפה הלבנה והקרה,
הסכין עדיין נעוצה בבטני,
לא יכולתי לזוז אפילו סנטימטר,הכל הרגיש כל-כך לא אמיתי,
ידי היו רפיות בשרשראות,רגלי נחו על הרצפה הלבנה ללא תזוזה,הדם שלי העקיף את כולי,
ולאט לאט הרגשתי שחיי נלקחים ממני,ראשי היה זרוק קדימה,לא זז.
ובדיוק כשהרגשתי שאני עומדת לאבד את הכרתי,הסכין נשפלה ממני בחוזקה,התנשפתי בכאב,
דם השפריץ לכל עבר,״את לא עומדת לאבד הכרה עכשיו,זונה.״
אמרה הבחור שעמד לידי כשהתעוררתי,
הוא התקדם לכיווני בפראות,תפס בפניי והתחיל לחבוט בראשי כנגד הקיר,
כל מכה יותר גרוע ומייסרת מהשניה,בקושי הצלחתי להגיב,
אין בי מספיק כוחות בשביל להגיב.
הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה להביט בפניו המוסתרות,
בהבעה קרה וקפואה.
דם זלג מראשי וטישטש את ראייתי,הוא עצר את מה שעשה
התרחק אחורה והביט בי,נראה מרוצה מעט.
הוא מתנהג כאילו הוא מכיר אותי ורוצה להיתנקם בי על משהו,
אבל השאלה היא מה?
אני לא קאפו,אין לי בכלל אויבים,אז מי זה לעזאזל?
הבטתי בפניו,נשמתי נשימה עמוקה שרפה אותי מבפנים,
״אתה...אתה מתנהג..כאילו אני עשיתי...לך משהו..״ אמרתי בקושי ונעצתי את עיניי בקושי בבחור רעול הפנים שמולי,
הוא סובב את ראשו לכיוון המצלמה שבחדר,ואז חזר להביט בי,
״כי את באמת עשית.״ אמר בכעס וגרר כיסא לכיווני,
מתיישב מולי.
״עשי..תי משהו..? לך?.. ואני..לא יודעת..?״ אמרתי בקושי רב מרגישה את הבטן שלי בוערת בכאב,
״תכנית את לא,אבל בעלך כן.
הבן זונה הזה! הוא רצח את אחיי! ועכשיו הוא ישלם על מעשיו!״ צעק הבחור בכעס טהור,
חייכתי חיוך,דם יורד משפתיי,ואז צחקתי כמו משוגעת.
״אתה..לא תשיג את הנקמה שלך...כשאתה משתמש..בי,״
אמרתי בחיוך מניחה את ראשי על הקיר שמאחורי,
״ומה זה אמור להביע?״ שאל הבחור בכעס,
״תענה על השאלה...שלי,ואני אגיד לך...״ אמרתי נושמת עמוק,
הוא הביט בי רוצה שאשאל את שאלתי,
״חטפתם אותי...כדי לנקום באייזק..?..,אז אתם..לא קשורים לפתק שקיבלתי..?״ אמרתי מרגישה את ראשי מסתחרר,
״אכן חטפנו אותך בגלל מה שאייזק עושה לעסקים של דון לוצ׳אנו,אבל גם בגלל הנקמה בו אני עוזר לדון לוצ׳אנו.״
אמר הבחור ונעמד מולי כורע ברך מולי,הוא תפס בלחיי
וקירב אותי לפניו,
״עכשיו,תסבירי.״ אמר בקול מצמרר,חייכתי.
״אייזק...ואני,לא התחתנו מאהבה...הוא לא אוהב אותי,
ואני..?....לא אוהבת אותו,אחרי שתהרגו אותי,הוא יחליף כלה..
אבל תיצרו לעצמכם עוד אויב..״ אמרתי וחייכתי חיוך,
הוא עזב את פני,זורק את ראשי אחורה,
אחרי שאני אמות בצינוק הזה,אבי יהיה האויב שלהם,
הוא ינקום את דמי.
אני בטוחה בזה.
וגם עם לא,אני כבר אהיה מתה,וכנראה שגם לא אהיה לי אכפת.
לפתע הדלת נפתחה,
דון לוצ׳אנו.
הוא נכנס לבפנים עם חיוך זחוך על פניו המצולקות,
מתקדם לכיווני בצעדים קטלניים,מפחידים.
נעצתי את עיניי בנקודה לא ברורה שבצד,רק לא להביט בפניו,
הוא התיישב על כיסא מולי,
״מה קרה? כבר מתגעגע?״ שאלתי בשקט ונעצתי את מבטי בנעליו השחורות והמבריקות,
הוא צחק,״לא מתגעגע,אבל אביך כן.״ אמר וגרם לי להרים את מבטי עליו במבט שואל,
גופי שורף ומקשה עליי להקשיב לדבריו של לוצ׳אנו,
״הוא מחפש אותך,הוא לא יודע שאת פה,עדיין לא.״ הוא אמר בקול אכזרי,
״את יודעת מה יקרה נכון? כשהוא יגלה שאת פה?״ שאל
ושיחק עם סכין אחת בידיו,
עיניי נפערו כשהבנתי מה כוונתו,״חתיכת ממזר בן זונה.״
אמרתי,גבוה מספיק כדי שהוא וארבעת הכפופים המזוינים שלו ישמעו,
הוא חייך כשהבין שעליתי על זה,״תפרוץ מלחמה,אבל לא ביני לבין אביך,בין אביך לבעלך,עומד להיות לשעבר.״
אמר וקם מכיסאו מתקדם לכיווני,
הוא תפס בשערי,מכריח אותי להביט בפניו,הרגשתי כל עצם ועצם בגופי נדרכת,
הוא הביט לתוך עיניי,״איזה עיניים יפות,אכפת לך עם אשאיל אחת?״ אמר וגרם לי לפתוח את עיניי בבהלה,
״וכשאני אומר ׳אשאיל׳ אני מתכוונת ללקחת ולא להחזיר.״
אמר ברשעות טהורה,ניסיתי ללכת אחורה,
כל גופי צרח עליי לזוז,
״תעוף ממני!״ צרחתי וניסיתי להוזיז את ראשי הצידה בפראות,
אחיזתו בשערי הפכה הרבה יותר חזקה,
לא,
״תמשיכי לזוז ואני עלול להוריד לך חצי מהפנים,חבל.
יש לך פנים יפות.״ אמר בחיוך מחליא וחושף שיניים,
לא,
״אל תגיע בי!״ צרחתי בכל כוחי,גרוני שורף,בטני בוערת ומדממת,
לא,
הוא לא נוגע לי בעין.
ידו התקרבה לפניי,הוא תפס בפניי עם ידו בכוח עוצמתי,
דמעות התאספו בשניות בעיניי,
ניסיתי ללכת אחורה,אבל הקיר השחור והמכוער לא מאפשר זאת,
״לא!!״ צרחתי כשהסכין התקרבה לעיניי,הדמעות יורדות ללא הכרה,״בבקשה,בבקשה!!״ צרחתי וניסיתי להוזיז את ראשי,
לא.
לא!
הסכין התקרבה לעיניי,בטני מתהפכת במקומה,אני מרגישה את הדמעות שלי יורדות במורד לחיי,ומצי המרה עולים בגרוני,
״בבקשה,וויט!״ צעקתי,קוראת בשמו,
לא,לא.
ניסיתי לנשום,לא כל-כך עבד לי כשהסכין המפחידה התקרבה לפניי,לעין שלי.
״לא יעזור.״ מלמל וויט,הניף את הסכין באוויר,
לא ידעתי איך לנשום,לא ידעתי איך לדבר,לא ידעתי איך לצרוח.
הרגשתי שאני מתה באותם רגעים,הכאב הגיע לרקיע השביעי,
ואפילו עקף אותו,
פי פתוח,אני מנסה לצעוק,להוציא משהו,אפילו בכי,
שום דבר.
דמעות יורדות מעיניי ללא הפסקה,
פניי נצבעו בצבע אדום עז,נפלתי הצידה כשוויט עזב את פניי,
זזתי על הרצפה כמו אכולת דיבוק,
ואז זה התחיל.
צרחתי,צרחתי כמו שלא צרחתי בחיי.
״אההההה!!״ לא הפסקתי,גרוני חונק אותי,ירקתי דם,
והקעתי,אבל זה לא מנע ממני מלהפסיק לצרוח ולבכות,
הוא לקח לי את העין.
שום דבר לא הכין אותי לזה,
הדבר הבא שראיתי היה האפלה,האפלה שהרגישה נעימה וכואבת באופן מוזר,לפחות היא קיבלה אותי בידיים פתוחות.
-
-אייזק-

עברו כמה ימים מאז קיארה נחטפה,
אביה לא פעם ולא פעמיים התקשר וניסה לחפש אותה,
אך כל פעם מחדש אני וזאין מגיעים עם אותה התשובה,
אני לא מבין למה בכל הימים האלה היא לא עזבה את מחשבותיי,אפילו לא לרגע אחד.
היא נמצאת שם,כל היום,כל לילה,לא עוזבת.
זה לא אמור לקרות,ואני מבולבל מאוד,זה אך פעם לא קרה.
ברגעים אלו ממש היא אמורה להיות בוודאי מתה,
אני אמור להיות בסדר עם זה,לא אמור להיות לי אכפת,
אבל לעזאזל,אכפת לי.
אבי אסר עליי לחפש אחריה לבסוף,הוא אמר שהוא ידאג לזה,
הכל ממשיך כרגיל,ממש כאילו שום דבר לא קרה.
״זייק!״ צעקה השמלה של אלן נשמע,כשנכנסתי לחדר שלה,
ידה עדיין חבושה בתחבושות,והיא מחוברת לאינפוזיה,
לא יכולתי להוריד את החיוך מפניי מהרגע שנכנסתי לחדר,
אלן וזאין לא מאותה האמא שלי,יש לנו אימהות שונות,
אימם עזבה אותם כשהם היו קטנים,מסתבר שאבי בגד באימי עם אימם,
מאז שהם נכנסו דרך פתח האחוזה,אמרתי שאגן עליהם עם חיי,
החשבתי אותם כאחי בדם,
למרות שהם נחשבו חורגים,אלן תמיד הייתה כל-כך טובה ותמימה,ילדה טהורה,שלא הייתה אמורה להיוולד לעולם הזה,
״איך את?״ שאלתי בחיוך והתיישבתי על המיטה שלה,
היא חייכה חיוך זורח והביטה בי,
תמיד חשבתי שאלן מרגישה עליי יותר ממה שרואים,
יותר ממה שאחות אמורה להרגיש לאחיה,גם עם הוא חורג.
היא הניחה את ידה על ידי וחייכה עליי,
״אני בסדר.״ אמרה לי וליטפה את ידי,לא החשבתי את מגע למשהו,היא הייתה אחותי הקטנה.
״אני שמח לשמוע,״ אמרתי לה ודלת חדרה נפתחה,
זאין נכנס והתיישב לידנו,מהצד השני של המיטה,
״יש חדש?״ שאלתי ברצינות מפחידה את זאין,הוא הבין על מה אני מדבר,
״כן,מצאו אותה.״ אמר ונשמע שהוקל לו,
אני אשקר עם אגיד שלי לא הוקל,אבל נראה שאלן נכנסה למצב רוח רע,
״מה קרה?״ שאלתי את אלן כשהיא הביט לצד בפנים זועמות,
״אני..בסדר,סתם חושבת.״ אמרה בחיוך,
הבטתי בה לעוד כמה שניות בודדות והסבתי את מבטי הצידה,
לכיוון זאין.
״היא..בחיים?״ שאלתי אותו,למרות שלא רציתי לשמוע את התשובה,
״את זה..אני לא כל-כך יודע,מצאו אותה במצב רע מאוד,
עצמות שבורות,דם בכל מקום,כל פניה היו דם.״
אמר זאין,נשמע כאילו כואב לו להגיד את זה.
״תסתום את הפה,למה אתה אומר את זה ליד אלן?״ אמרתי בכעס על זה שהזכיר את כל הדברים הלא נחוצים,
הוא הזעיף פנים,״היא כבר יודעת,אייזק.
היא נולדה לעולם הזה.״ אמר את המובן מאליו,
״אני יודע,אני פשוט לא רוצה שהיא תשמע את זה,
אני רוצה להרחיק אותה מזה,כמה שיותר רחוק יותר טוב.״
אמרתי והבטתי באלן בחיוך,
היא החזירה לי חיוך זורח והביטה בזעף בזאין,
״צא מפה,אני לא רוצה לשמוע את זה.״ אמרה לזאין,
נשמעת כועסת.
״תדברי איתי שבאמת יהיה לך אכפת מאישתך.״
אמר זאין בכעס ויצא מן החדר בסערה.

יעלה עוד פרק בקרוב❤️
תודה על הכל.
ומבטיחה שהמצב בין הזוג הראשי ישתפר.
אוהבתת❤️❤️❤️