Absolute/מוחלט

Part 1

הוא כל-כך מסתורי,הוא אף פעם
לא דיבר על עברו,זה לא מעניין אותו.
הוא לא שייך לשום דבר ולא לאף אחד.
הוא איש משל עצמו,אין ספק בכך.
בגלל שהוא בהחלט משוכנע,שהוא הכי חזק.

-קיארה-

״קארי!״ צעקתה של אחותי הקטנה נשמע מלמטה,
נאנחתי בעייפות,וצעקתי בחזרה:״רייבן,אין לי כוח!״
רטנתי לתוך הכרית כששמעתי דפיקות על הדלת,
״רייבן אמרתי שאנ-״ עצרתי את עצמי למראהו של סבן,
סבן היה השומר ראש שלי,מגיל קטן מאוד.
סבן זה שם מאוד מוזר,כי זה בעצם אומר מספר 7,
אף פעם לא ידעתי למה קראו לו כך,אך אם לומר את האמת זה בסדר מבחנתי.
״גברת פארוויס,אביך רוצה לדבר איתך.״
אמר סבן וסימן לי בידו לבוא אחריו,נאנחתי אך הקשבתי
לדבריו והתקדמתי אחריו,
אבי הוא הבוס הגדול,זהו כבוד גדול בשבילי להיות ביתו,
אנשים היו מוכנים להרוג כדי להחליף איתי מקום,
אך הם לא מבינים שזה לא קל כמו שזה נראה.
״אדוני?״ לחשתי כשפתחתי את הדלת,אני אף פעם לא קוראת לאבי ׳אבא׳ ליד מישהו,רק כשאנחנו לבד,או כל המשפחה ביחד.
״אה,קיארה הגעת,יופי.תשבי.״ אמר אבי והורה לי בידו להיכנס,
נכנסתי בביטחון,על בנות המאיפה
להפגין ביטחון כבוד,אך עוד דבר שקצת קשה לי לעשותו,
כניעה.
גם עם ירו בי אני לא יהיה מוכנעת.
״למה קראת לי לכאן,אדוני?
משהו חשוב?״ שאלתי את אבי שיש והביט בי במבט בלתי ניתן לפענח,הקונסילייר שלו ישב לידו,
אני מכנה אותו המפקד,אני לא יודעת למה,אבל
מאז שאני קטנה אני קוראת לו כך.
פעם כיניתי גם את אבי במשהו דומה לכך,קראתי לו:לורד,
אני לא זוכרת את ההמשך אבל אני בטוחה שכך קראתי לו,
לפתע אבי התחיל לדבר,לא הייתי מופתעת בכלל.
אבל כן הייתי עצובה.
״אני מבינה,אז זה אומר שמחר הוא יום הפרידה נכון,אדוני?״
אמרתי לאבי,אסור להראות רגשות בעולמנו,
רגשות=חולשה.
וכשיש חולשה,חולשה=מוות.
״אכן,ביתי היקרה.״ אמר אבי בהחלטיות,
הנהנתי קמתי ממקומי,״אם כך,אז כדי שאני יתכונן.״ אמרתי להם הנהנתי בראשי בכבוד לכיוון קפטן ואבי ויצאתי משם,
עליתי במדרגות עם דמעות בעיני,
אף אחד לא אמר שאסור להראות את החולשות שלך רק לחדר,
לאחר הבכי שלי על רצפת האמבטיה התאפסתי
על עצמי,וקמתי.
כמו תמיד,טובה בנפילות,אך טובה יותר בעמידות.
המזוודה כבר הייתה מונחת ליד הדלת,כנראה העוזרת שלי ארזה בשבילי.
למרות שזאת חובתי ואני מחוייבת לה כבר מגיל קטן,
אני לא רוצה ללכת.
אני לא רוצה לעבור לגור אצל גבר שאני בכלל לא מכירה.
ירדתי במדרגות,התיישבתי בשולחן ואכלתי את ארוחתי בשקט מופתי.
היום הפך לילה,והלילה הפך ליום,מאתמול המזוודה שלי הייתה מוכנה ליד פתח הדלת,
היום אני עוזבת.
הבטתי ברייבן הקטנה,אחותי המקסימה.
ירדתי על ברכי מולה ונישקתי לפניה,נשיקה אחרונה.
חיבקתי את אימי שמחצה אותי עד שכמעט לא יכולתי לנשום,
הבטתי באבי והנהנתי,הוא הנהן בחזרה והכניס לי חיוך קטן,
הבטתי בסבן,הלכתי לכיוונו וחיבקתי אותו בקצרה,
הוא הביא לי תיק קטן בסתר,הבטתי בתיק מבולבלת אך הוא רק הרים את ידו וסימן שזה בסדר,
סמכתי עליו אז הנהנתי והתקדמתי לכיוון הדלת כ4 שומרי ראש מלווים אותי,
עם כמה שהתעקשתי שסבן יבוא איתי,הגבר ששודך לי לא הרשה הזאת,לדבריו:״אני לא רואה את עצמי מסכים לדבר כזה.
היא עומדת להיות אשתי,אף גבר לא התקרב עליה.״
רכושני מנוול.
עדיין לא נפגשנו והוא כבר כל-כך רכושני,
אני מקווה שהוא סתם אמר את זה כדי לעשות רושם טוב,
כי אני לא מתקוונת לגעת בו,ואני בטוחה
שהוא לא מתכוון לגעת בי,וגם לא הייתי נותנת לו,
אני מעדיפה להישאר נזירה לכל חיי מאשר שיגלו מה מסתתר
מתחת לשמלה השחורה שאני לובשת,
אסור שאף אחד ידע.
נכנסתי למכונית השחורה,שומר אחד התיישב מקדימה וה3 האחרים הלכו לרכב שנמצא מאחורינו,
מה אני פאקינג תכשיט יקר או יצרית אומנות שאתם ככה מתייחסים עליי?
זה מה שכל אישה בגילי הייתה שואלת,אך אני כבר התרגלתי,
ולכל אלו ששואלים,היום אני חוגגת 20,
בגלל זה אני מתחתנת היום,בעלי לעתיד,לא רצה לקבל אותי עד שאני אהיה בוגרת מספיק ואבין מהי המשמעות של
המאפיה,אבל הוא לא מבין,שמגיל 3 כבר לימדו אותי את המשמעות של המאפיה,
עצרנו מול אחוזה ענקית,וכשאני אומרת ענקית אני מתכוונת לענקית,וואו. היה הדבר היחיד
שיצא מפי,ועם האחוזה הזאת הרשימה אותי,
אז כנראה שהיא באמת מדהימה.
אחד מארבעת השומרי ראש שלי פתח עבורי את הדלת,
השני תפס את המזוודה שלי,וה2 האחרים ליוו אותי מ2
צדדי.
דלת האחוזה הגדולה נפתחה כשקלטה אותנו,
10 שומרים עמדו בכניסה בחליפות שחורות,הכל מרגיש ממש כמו סרט פעולה,
לפתע גבר גבוה וחסון נעמד באמצע כל השומרים,
5 מכל צדדיו,זהו בעלי?
״אני יודע מה את חושבת,אבל לא.״ אמר לפתע הבחור הזה,
הוא הוריד את משקפיו,
עניו הירוקות נגלו עליי,עיניים יפות.
שערו החום כמעט שחור נמשך לאחור בצורה מושלמת,
״אז,מי אתה?״ שאלתי בביטחון,
עמדתי זקוף,בדיוק כמו שאני.
הוא בחן אותי בהתרשמות.
״אני חייב להגיד,אחי באמת קיבל את הבחורה היפה,ואני חשבתי שאין לו טעם בבנות.״ אמר החומני,
״הוחמאתי,עכשיו. מה השם שלך חומני?״ שאלתי את הבחור הזה,
הוא גיחך בהתרשמות לחוצפתי והתקדם לכיווני,
״קוראים לי זאין,נחמד לפגוש אותך,עיניים יפות.״ אמר הבחור שנקרא זאין,
זאין,שם מעניין.
״אני בטוחה שאתה יודע מי אני,זאין,אז אין צורך בלהציג את עצמי.״ אמרתי לו ועקפתי אותו הולכת לכיוון שלא ידוע לי בכלל,
״איפה החדר שלי?״ שאלתי את זאין ונעצרתי במקומי,
״החדר שלך? לא,את מתבלבלת חמודה,את אשתו של אחי,
אין לך חדר לבד,את גרה איתו באותו החדר.״
אמר זאין,אני לא גרה עם אף אחד באותו החדר,במיוחד לא הוא,
בעלי לעתיד.
״תקשיב טוב,איך אמרת שקוראים לך? זין? טוב לא משנה.
אני אקבל חדר פרטי,עוד היום.״ אמרתי לו בקול סמכותי,
אבי לימד אותי לדבר כך,
המשכתי להתקדם לכיוון חדר ענקי שנראה הסלון,
כן,זה הסלון.
כל 4 שומרי הראש שלי אחרי,מעניין איך בעלי לעתיד לא הסכים לסבן לשמור עליי אבל לארבעתם הוא כן הסכים,
מה שונה?
סבן סטרייט אני בטוחה בזה,אולי 4 גיי?
לא יכול להיות,או שאולי כן.
חוץ מזה למה אכפת בכלל לבעלי לעתיד הזה מי שומר עליי,
התיישבתי בסלון והוצאתי את טלפון הנייד שלי,
לפתע צד מותני התחיל לכאוב,אוי אלוהים.
לא כאן!!
קמתי במהירות,4 השומרים קפצו אחרי אך סימנתי בידי שלא,
רצתי ברחבי הבית עד שמצאתי את השירותים,
נכנסתי והרמתי את שמלתי,חושפת את המחטב גוף ששומר על הפצע המזוהם שלי,
נעלתי את הדלת והנחתי כיסא לידה,אסור לקחת סיכון,
הסרתי מעליי את המחטב גוף,עיניי נפתחו בהלם,
הוא גדל.
הפצע גדל,זה לא טוב.
לא ידעתי שהוא יכול לגדול.
הכאבים מתפשטים בכל גופי,צד מותני צורב לי,
ודמעות עולות בעיניי,
״להתאפס על עצמך,קדימה. את קיארה פארוויס.״ מלמלתי בשקט לכיוון המראה,
תפחתי על פניי וסדרתי הכל יוצאת מהשירותים כאילו כלום לא קרה.

טוב,אז אני יודעת שלקח לי קצת זמן להעלות את הפרק הזה,אבל הלימודים התחילו,ויש חי עוד ספר לסיים,
אז החלטתי שאני יעלה יום כאן ויום עוד חלק בספר השני,
בקיצור שאני מקווה שתאוהבו!
וזה רק מתחיל.
והפרק הראשון קצת קצר,אך אני נשבעת שאני אעשה אותם ארוכים יותר,
❤️❤️❤️