Absolute/מוחלט

Part 8

-קיארה-

ביפ
ביפ
ביפ
ביפ
ביפ
הצליל החופר נשמע שוב ושוב,
ולא משנה כמה אני מנסה לפתוח את פי בכדי לומר
משהו או לנסות לפתוח את עיניי,אני לא מצליחה.
זה מרגיש שהם דבוקים בדבק,אני לא מצליחה להוזיז את רגליי,
או את ידיי,הדבר היחיד שאני שומעת זה:
ביפ
ביפ
ביפ
ביפ
ללא הפסקה,זה כבר מענה.
צד מותניי צורח בכאב,אני מרגישה שאני גוססת.
ראשי כואב,כל גופי צורח בכאב,למה אני לא מצליחה לפתוח עיניים?
אני מתחילה להילחץ,לפתע ידי התחילה לזוז,וכך גם רגל ימין שלי,נשפתי בהקלה.
לאט לאט גופי חזר לתפקד,הרגשתי את כל גופי,
אבל ביחד עם זה בא הכאב.
שפתי סופסוף נפתחו,גנחתי בכאב כשהרגשתי את צד מותני,
איפה שנמצא הפצע המזוין,
ניסיתי להרים את ידי לפניי אבל לא הצלחתי,זה הרגיש שהם היו קשורות,מה קרה פה?
ואיפה אני לעזאזל?
הדבר היחיד שאני זוכרת זה את פניו הלבנות של זאין שמציצות מהחלון.
הוזזתי את כל גופי,אני קשורה.
לפתע יד זרה הונחה על בטני,קפאתי.
גרוני היה יבש כל-כך שלא הצלחתי להוציא מילה אחת,
רק לבלוע רוק.
היד עלתה לכיוון החזה שלי ומשם הגיע לפניי,צמרמורת רעה עברה בכל גופי,עושה לי עור ברווז.
פתחתי את פי בכדי לנסות לדבר,ולא עניין אותי באותם רגעים עם גרוני יבש או לא,
אך היד הזרה הונחה על שפתיי,חוסמת לי את האפשרות לנסות לדבר,
התחלתי להילחץ,לא הבנתי איפה אני,או למה אני קשורה,
או מי זה הזר הזה שנוגע בי,והאם הוא זר בכלל?
אני לא יודעת כלום,וזה מתסכל כל-כך!
פקדתי על עיניי להיפתח אך הן לא הקשיבו,ברגעים אלו ממר אני באמת מתחילה לחשוב שהדביקו אותן בדבק,
לפתע עוד יד הונחה על פניי,הפעם על אפי,
חוסמת ממני את היכולת לנשום,האיש הזר חוסם את שתי המקומות שאני יכולה לנשום מהם,
התחלתי להוזיז את גופי בפראות שהרגשתי את המחנק,
ניסיתי לדבר אך נשמעתי במעומם,
אני לא רוצה למות!
רגע לפני שאני חושבת שאני מסיימת את חיי,
הוא מוזיז את ידיו.
נשמתי אוויר בפראות,מפחדת שאולי הוא יחסום את פי ואת אפי שוב,ההרגשה של המחנק הייתה בלתי נסבלת.
בעודי מתנשמת,מים קרים נשפכו על פניי,והרגשתי שזהו זה,
סופסוף הצלחתי לפקוח את עיניי,
האור המסנוור היה בלתי נסבל,הוזזתי את ראשי הצידה,
אך העברתי במהירות את ראשי לצד השני בפחד כשראיתי אנשים,
והם לא היו נראים מוכרים,או טובים.
״מ.י..את..ה..?״ בקושי הצלחתי להגיד,גרוני שורף.
כחכחתי בגרוני שלא שמעתי תשובה ועזרתי אומץ וסובבתי את פניי לצד השני,
3 גברים רעולי פנים,ישבו על ספסל,מסתכלים עליי,
בוחנים אותי.
בעוד שעוד גבר אחד עומד לידי,וכנראה שהוא זה שחסם את מקור האוויר שלי ושפך עליי מים,
נעצתי את עיניי בבחור הרעות פנים שעמד מולי והביט בי,
״מי אתה? מי אתם?״ הצלחתי לדבר בטון יותר חזק וברור,
אחד מהאנשים שיושבים צחק בשקט,
ואחד מהם הסתכל על גופי,ישר הורדתי את פניי לגופי,
רק כדי לגלות שאני לבושה בבגדים אחרים לגמרי,
ושהם חשופים,מאוד חשופים.
״אלוהים..״ לחשתי שהרגשתי את המחנק בגרוני,
מהמחשבה עליהם נוגעים בי,או או..נסים אותי,קשה לי אפילו לחשוב על זה.
החזרתי את פניי אליהם,
הבחור שעמד לידי,התכופף ולחש באוזני:״תמשיכי לקרוא לאלוהים כמה שבא לך,הוא לא יעזור לך,במיוחד לא עכשיו.״
קולו נמוך ואכזרי,נשמתי ברעד,
דמעה עלתה בעיניי,
׳רגשות=חולשה
חולשה=מוות׳
נזכרתי במה אבי ואמי תמיד אמרו לי,
אסור לי לבכות,עם אני אמות,אז אמות בידיע שלא בכיתי,
בידיע שהייתי חזקה ועברתי את זה,ובידיע שממתי בגלל בעלי.
אני שונאת אותך אייזק,
אני מתעבת אותך.
וגם כשאני אמות ואני יתגלגל מחדש אני עדיין אשנא אותך,
אבל מה עם....הוא מחפש אותך?
מה עם הוא דואג לך עכשיו,ובחיפושים אחרייך?
ליבי אמר לי,אולי זה נכון?
ואולי זה לא. המוח אמר.
״שאלתי שאלה אבל כנראה שהמסכות שלכם מפריעות לכם לשמוע טוב,אז אני אחזור על זה,מי.אתם.?״ הדגשתי בסוף כל מילה,
אין סיכוי שאני יצא מכאן בחיים,גם עם אני אדבר עליהם לא יפה אני אמות וגם עם לא אדבר בכלל אני אמות,
אחרת למה הם חטפו אותי?
״או שאת אמיצה או שאת טיפשה,אבל אני אלך על טיפשה.״
אמר הבחור שישב באמצע,
לובש מסיכה שחורה,
״תענה על השאלה.״ אמרתי מתעלמת ממה שאמר,
הבחור שישב לידו גיחך,
״אנחנו לא חייבים לענות לך על כלום,אבל אני אגיד רק את זה:
אנחנו מהעולם התחתון.״ אמר השמאלי,
״את זה אני יודעת,שאלתי מי אתם.
אתם יודעים מה זה אומר,נכון? זה אומר מה השם שלכם,
עם אתם מוכרים או לא בעולם התחתון.״
אמרתי בזילזול,
הבחור שעמד לידי תפס בפניי בחוזקה,
״אל תזלזלי בנו,כלבה מטומטמת.״ אמר באכזריות,
״אתה יורק עליי.״ אמרתי לו בתשובה,הוא מחץ את פניי וגרם לי לכווץ את עיניי בכאב,
חשבתי שהוא ישבור לי את הלסת,אך הוא עזב אותה כשמישהו שרק,הוא נעמד דום.
הבטתי לכיוון הבחור שישב באמצע,
״הבחור במסכה השחורה,מה השם שלך?״ דרשתי לדעת,
״את-״ הבחור מימינו עמד להתערב,אך לבחור האמצעי
הספיק רק להרים את היד כדי להשתיק אותו,
״וויט לוצ׳יאנו,אני בטוח ששמעת עליי.״ אמר בקול בז,
נמוך ומחוספס שהעבר בעמוד השדרה שלי צמרמורת רעה,
השם הזה מוכר,אבל לא עולה לי.
״השם מוכר,חוץ מזה שום דבר.״ אמרתי בכנות ונעצתי את עיניי במסכה שעל פניו,
״אבל אולי פנים יצליחו להזכיר לי.״ אמרתי לו,רוצה שהוא יוריד את המסכה,
צחוקו המפחיד נשמע ברחבי החדר,
הוא הניח את ידיו על המסיכה והוריד אותה מפניו,
פניי נפלו כשזיהיתי מי הוא הגבר שחטף אותי,
והבנתי שתי דברים:
1 נדפקתי.
2 אני מתה.
״עם פניך נפלו ככה,זה אומר שאת מזהה אותי.״ אמר בחיוך מחליא,
איך אפשר שלא? צלקת על כל לחי ימין,
עיניים יותר שחורות משחור,שיער חום חזק,ותווי פנים מחודדים,זה וויט לוצ׳אנו.
האגדה.
הגבר שהצליח לטבח במאפיה שלמה ולהישאר בחיים,
הגבר שמפחיד אפילו את השטן עצמו.
הגבר שקראתי עליו סיפורים באינטרנט,זה וויט לוצ׳אנו.
״לצערי אני מזהה אותך,״ צחקתי כמו מפגרת,
״אני לא יכולה לבקש חתימה,ממלא לא אצא מכאן בחיים.״
צחקתי לעצמי,
צחוקו הבס של וויט נשמע,וצעדים כבדים התקרבו לכיווני,
הוא תפס בשערי בכוח והרים את ראשי לכיוונו,
״אל תדאגי,אני אחרוט על גופתך את החתימה שלי.״
אמר באכזריות מקפיאה גיהנום.
״תודה,עכשיו אני אוכל למות בידיע שקיבלתי חתימה ממך,
דון לוצ׳יאנו.״ אמרתי בזילזול גלוי,
״את יודעת..״ מלמל והביט בפניי,מטייל עליהם ובוחן אותן,
״אני מתחיל לחבב אותך,עם לא היית בצד האויב הייתי הופך אותך לשלי.״
אמר בחיוך זדוני,
״וואו,כבוד.״ אמרתי בחיוך מזויף והבטתי רק לתוך עניו,
הוא צחק ושחרר את שערי בכוח,
ראשי נפל על השולחן הקשוח שהייתי עליו,
״אתה מכיר את אייזק?״ שאלתי את וויט,
הוא נעצר והביט בפניי במבט שגרם לי לחשוב פעמים לפני שאני מדברת,
״אני מכיר,מה כוונתך?״ אמר לי ברצינות,
״סתם מתעניינת,מי לדעתך יותר חזק? אייזק או כל המאפיה שלך חוץ ממך.״ שאלתי את וויט,
הוא צחק בקול,״אני יכול להגיד לך שהמאפייה שלי יותר חזקה ממנו,אבל כולנו יודעים שזה יהיה שקר,הבן אדם מפלצת,
הוא האויב מספר אחד שלי.״ אמר וויט,
אין הסבר לדבר הבא שעשיתי,חייכתי,חיוך גאה
ששייך לאייזק,רציתי לצעוק ׳אני אישתו!׳ אבל זה היה נישואי נוחות,וזה יראה מאוד מוזר מכיוון שהוא הסיבה שאני כאן,
״מספיק עם שיחת החולין הזאת,זה עושה לי צרבת.״
אמר וויט לפתע והקליק בידו לכיוון אחד האנשים רעולי הפנים,
״תהנו,ותשתדלו לא לזיין אותה,אני אעשה זאת.״
אמר באיטלקית,ומכיוון שאני במאפיה הייתי מחויבת לדעת את השפה הזאת,
עכשיו? ברגעים אלו ממש,רציתי לשכוח כל מילה ומשפט מהשפה הזאת,איטלקית הפכה בשניות לשפה שאני הכי שונאת.
לא רציתי לחיות עד אז,
אני מתפללת שאני ימות לפני שהוא יספיק להגיע,
הלוואי ואני אמות,אך פעם לא חשבתי שאני אגיד את זה,
אבל אני רוצה למות,וכמה שיותר מהר.

פרק קצת קצר,הפרק הבא יהיה יותר ארוך,
מקווה שאתם/ן בטוחים/ות ונהנים/ות מהספר הזה,
הכל יהיה בסדר❤️🫶🏻