אני נכנסת הביתה ומביטה באחיי הגדולים עומר ובן, הם צועקים בטלפון:״ מה אתם חושבים שאתם עושים?! אתם פשוט תעלמו לליהי? איזה מין הורה עושה דבר כזה?!״ הם מפסיקים שהם רואים אותי, עומר בא אלי ומחבק אותי ״ היי ליהי, איך היה עם נוגה( החברה שהייתי אצלה)?״ הוא שואל, ״היה בסדר״ אני עונה בקצרה וממהרת למעלה להתנתק מכול המחשבות שרצות בראשי: אל ההורים שלי שהחליטו ללכת, אל האדם שהטריד אותי, אל האחים שלי שעכשיו יצטרכו לטפל בי.
אני פשוט עוצמת עיניים ומתנתקת מהכול.
עבר חודשיים מאותו יום, התחיל מאין שגרה כלשהי בבית, עומר עובד בבקרים במלצרות בזמן שבן שומר עליי ולקראת הערב בן נוסע למשמרת בבית חולים ועומר שומר עליי.
אני לא יוצאת מהבית בחודשיים האחרונים, אני בקושי מחליפה מילים עם אחים שלי בחודשיים האלה, אני מנסה לא ליצור איתם גם מגע, לא שאני חושבת שהם יפגעו בי חס וחלילה אבל אני פשוט לא מרגישה עם זה נוח.
עומר ובן חושבים שזה בגלל ההורים שלנו ולכן הם מנסים לשמח אותי ולעודד אותי לצאת איתם למסעדות ולסרטים אבל הם לא יודעים שזה בגלל הגבר שהטריד אותי, אני לא מצליחה לספר להם על זה.
היום אני חוזרת לשנה חדשה בלימודים וזה מאוד מעסיק אותי, אני פוחדת שאני ארגיש עוד פעם את הפחד הזה, הפחד שמשתק אותי וגורם לי לרצות לברוח הביתה, הפחד שגורם לי לא לרצות לצאת שוב אף פעם החוצה.
אבל אני מבינה שאין לי איך להתחמק מזה, אני פשוט צריכה לשרוד ולעבור את השעות עד שאני חוזרת הביתה, אני מקווה שאחרי החופש הגדול המורה גלי תשאיר אותי גם השנה ליד נוגה בשולחן, עכשיו יותר מתמיד אני צריכה אותה.
אני מתארגנת, אני לובשת חולצה שחורה, מכנסי ג׳ינס ונעלי אדידס לבנות, אני יורדת למטה ורואה את בן עורך את השולחן.
״היי לולי,( ככה בן מכנה אותי לפעמים) בואי הכנתי חביתה עם פטריות, תאכלי ועוד רבע שעה אני אסיי אותך לבית ספר״
אני לא ממהרת לאכול את החביתה אלה לוקחת הפסקה לאחר כול ביס אבל אני יודעת שאני לא התחמק מללכת, אני יודעת שלעומר ובן מאוד חשוב שאני אצליח בלימודים.
״בואי נזוז לולי״ עומר אומר בזמן שהוא מפנה את הכלים, אנחנו נוסעים בשתיקה עשר דקות עד שאנחנו מגיעים לכניסה של בית הספר, ״אם את צריכה משהו או שקורה משהו את ישר מתקשרת אלי או לעומר טוב?״ בן שואל אותי, ״כן בן ביי״.
אני מגיעה לשער החלוד של בית הספר, השלט ״בית ספר אורנים״ כיום כבר בולט החוצה ומעט נופל בכול תזוזה של השער, אני אומרת בוקר טוב למוטי השומר שלנו ונכנסת לכיתה.
אני רואה את נוגה כבר יושבת במקום ומסתכלת בטיקטוק,
״היי נוגההה!!״ אני מבהילה אותה בזמן שהיא לא ראתה שהתקדמתי אליה,״מטומטמת הבהלת אותי״ נוגה אומרת לי בזמן שהיא מרימה את הטלפון שלה שהפילה.
אני שמחה על הרגעים האלה עם נגה, אבל עדיין מרגישה כול הזמן לחץ שמעיק אליי, אני מרגישה שאני לא יכולה כמעט לזוז צעד בלי להסתכל לכול הצדדים ולבדוק אם מישהו בוהה בי.
YOU ARE READING
פרחי החורף\winter flowers
Mystery / Thriller״בבקשה תתן לי ללכת״ אמרתי לו בקול רועד ״אפילו אל תחשבי על זה ליהי״ הוא עונה בקולו הקר ״למה שאני אתן למה ששלי ללכת ממני אה? את יודעת שאת לעולם לא תשתחררי ממני ואת יודעת מה ההשלכות על אפילו להגיד את הדברים האלה נכון?״ הוא שאל וחיכה שאני יהנהן לפני שהו...
