נקודת מבט ליהי:
אני רצה כבר יותר מחצי שעה ללא הפסקה. אני לא מעזה להסתכל לאחור ולבדוק אם מישהו עוקב אחרי, אני יודעת שהוא מסוגל לזה שהוא מסוגל להכול.
אני בכול רחוב נעצרת מאחורי קיר או מסעדה ובודקת לכל הכיוונים אם אני רואה משהו חשוד או מסוכן.
אני מגיע עד לצומת גדולה אם הרבה מוניות, אני עוברת ממונית למונית עד שאני מגיעה לאחד שבו אין עוד נוסעים אחרים.
״סליחה?״ אני שואלת את הנהג, ״כן מתוקה איך אפשר לעזור?״, ״אני צריכה עזרה בבקשה! אין לי כסף אליי אבל בבקשה תסיע אותי למשפחה שלי וכשאני אגיע האחים שלי יתנו לך כסף, בבקשה זה עניין של חיים ומוות!״, אני רואה שהוא מתלבט אם להאמין לי או לא בסוף הוא חוזר להביט בי,״טוב, תעלי מהר ובואי ניסע לשם אם צריך למהר״ אני כבר אם דמעות בעיניים מרוב שמחה, אני נכנסת וחוגרת, אנחנו מתחילים בנסיעה ואני מביאה לו את הכתובת, עובר רבע שעה ואני מרגישה שמשהו כאן לא בסדר, אני חושבת שהייתי כבר אמורה לזהות את המקום.
״סליחה? אדוני?״ אני שואלת אותו, ״מה?״ הוא שואל ופונה להביט בי מהמראה, ״אני לא חושבת שאנחנו בכיוון הנכון״ אני מביטה בו ורואה את הידיים שלו מתהדקות אבל הוא לא אומר כלום בחזרה, אני כבר מתחילה להילחץ,
״בבקשה תוריד אותי פה אני כבר אליך ברגל״ אני מבקשת ממנו בתקווה שהוא יקשיב לי.
הוא מגחך,״לא בלי הכסף שלי ומישהו הציע לי הרבה כסף בשביל שאני אחכה שם ואאסוף אותך״. ״מה? על מה אתה מדבר?״ אני שואלת שאני כבר מתחילה לפחד ולרעוד.
הוא מפסיק לחייך ונהיה רציני,״איתי אלמליח כפי שכבר ניחשת״.
לא!, לא לא לא! אני לא יכולה לחזור אליו, אני משחררת את החגורה ומנסה לפתוח את הדלת אבל כלום לא עובד אני תקועה פה. הוא מתחיל לחשוב לעצמו כל אפשרויות של מה לעשות איתי.
הוא מאט ועוצר בצד הכביש, הוא יוצא מהדלת והוא פותח את הדלת שלי ומסתכל עליי, ״ תקשיבי אני מבין שיש לך בעיה אם לפגוש אותו אז תברחי מכאן ברגל ואני אספר לו שאת ברחת״.
אני מרגישה הקלה ענקית. אני כמעט בוכה מאושר.
״תודה רבה באמת אני לעולם לא אוכל לגמול לך כראוי אבל תדע שאתה מציל את החיים שלי״ אני כבר מסתובבת לעצור שאני שומעת קול אחר, קול שאני מזהה ומפחדת ממנו הרבה זמן, ״תעשי עוד צעד אחד ואת תקבלי תצלומים של הגופות של האחים שלך ושל חברה שלך עוד היום ליהי״, אני חושבת שמרוב פחד איבדתי את יכולת הראיה שלי בגלל שאני רואה שחור ואני מרגישה שהגוף שלי נופל ואז אני כבר מתעלפת אבל אני מרגישה בשנייה האחרונה שמישהו תופס אותי לפני שאני פוגשת את הקרקע.
כעבור יום:
אני מתעוררת ומרגישה כאב ראש נוראי אני לא מזהה את החדר שאני נמצאת בו, הוא מעוד חשוך אבל אני יכולה להבחין בחלון קטן גבוה מאוד בחדר ובדלת שבקצה החדר.
אני מנסה לקום מהמיטה הקטנה שבה אני נמצאת אבל אני נופלת חזרה כשאני מרגישה שהרגל שלי תקועה, אני מביטה לרצפה ואני רואה שלשלאות שכולאות את הרגליים שלי. אני מנסה להשתחרר אבל הם הדוקות מדי, אני מתחילה לצרוח,״הצילו! בבקשה מישהו! תשחררו אותי מכאן אבל באמצע הצרחות והתחינות שלי אני פתאום רואה צל של אדם בקצה החדר ואני משתתקת.
הוא כנראה מבחין בזה כי הוא מתקרב אליי עד שאני מבחינה בו.
זה איתי, הוא ממשיך להתקרב אליי בזמן שאני נצמדת כמה שאני יכולה לקצה המיטה ולקיר שאני צמודה אליו, הוא נעצר כמה צעדים ממני והוא נראה מוטרף מזעם, יש שתיקה של כמה רגעים עד שהוא מחליט להגיד משהו, ״ליהי״ הוא קורה לי, אני מביטה בנעליים שלו עד שאני מרימה את הראש חזרה אליו,״שנתחיל יקירה?״.
YOU ARE READING
פרחי החורף\winter flowers
Mystery / Thriller״בבקשה תתן לי ללכת״ אמרתי לו בקול רועד ״אפילו אל תחשבי על זה ליהי״ הוא עונה בקולו הקר ״למה שאני אתן למה ששלי ללכת ממני אה? את יודעת שאת לעולם לא תשתחררי ממני ואת יודעת מה ההשלכות על אפילו להגיד את הדברים האלה נכון?״ הוא שאל וחיכה שאני יהנהן לפני שהו...
