תגרמי לי(GL)

פרק 4| לנשום מותר?

התהלכנו או יותר נכון גררתי אותה במו ידי בזמן שכל מה שהיא ניסתה לעשות היה להשתחרר מהאחיזה שלי.
כל כך הציק לה שנגעתי בה, היא עד כדי כך שונאת אותי?
אנחנו הרי לא מכירות אז למה היא מתנהגת אליי ככה.
תתאפסי על עצמך את מורה, מורה שבאה ללמד לא להיפגע מאיזה תלמידה שאין לך מושג איך קוראים לה בכלל.
וממתי אכפת לך מה התלמידים שלך עושים?
רק שהיא לא הייתה התלמידה שלי, טוב לא בדיוק ידעתי את זה כי בכל פעם ששאלתי אותה היא התחמקה מהשאלה הזאת או התעלמה ממנה לחלוטין כמו שעשתה איתי.
אני חייבת לחנך את התלמידה הזאת.

״הגענו״ אמרתי בחיוך,
״תודה לאל חשבתי שזה יקח נצח״ השיבה בציניות עם חיוך מזויף כאילו הצמידו לה אקדח והכריחו אותה לחייך.
הילדה הזאת עוד תוציא אותי מדעתי.
נכנסו לחדר האחות בזמן שהיא עדיין הייתה בין הידיים שלי.
הרגשתי את חום גופה ולא רציתי שההרגשה הזאת תעבור.
הושבתי אותה בכיסא הפנוי שהיה שם וחיפשתי את האחות בעיניי בתקווה למצוא אותה, כשהבנתי שאף אחד לא שם פניתי אליה, אל התלמידה שאת שמה עוד לא ידעתי.
״אני הולכת לבדוק איפה האחות, חכי לי כאן ואל תזוזי״
אמרתי וקיוותי שתקשיב לי, לפחות שהפעם אחת תעשה מה שביקשתי ממנה.
״להפסיק לנשום או שאת זה מותר לעשות?״ שאלה בזמן שנעצה בי את עיניה היפות,
או אלוהים איך לכל דבר יש לה תשובה?
התעלמתי מדבריה ויצאתי משם, הולכת הכי מהר שאפשר, מפחדת שאם לא אגיע עם האחות בזמן היא תקום ותלך.
וצדקתי כי כשהגעתי לשם היא כבר לא הייתה.

______

לא התכוונתי לחכות לה עד שתחפש את האחות ותביא אותה לכאן ולכן החלטתי לקום וללכת לשיעור שלי בתקווה שהמורה יכניס אותי לשם.
פתחתי את דלת בכיתה שבה הייתי אמורה ללמוד ונכנסתי לתוכה מתפללת בכל ליבי שמי שמלמד אותנו עכשיו יהיה נחמד ויכניס אותי לשיעור.
כל העיניים פנו אליי ובחנו אותי, מסתכלים לראות מי מעז להפריע ככה באמצע השיעור.
״נראלי התבלבלת בכיתה, השיעור התחיל לפני חצי שעה״ המורה אמר, יום מותי הגיע מוקדם משחשבתי.
״אני מתנצלת, הייתי אצל האחות״ אמרתי בנימוס מקווה שהוא יקנה את ההתנהגות ״הטובה״ שלי ויתן לי להיכנס לשיעור שלו.
״אני לא רואה שנפצעת איפשהו״ ציין עובדה כי באמת לא ראו את המכה שקיבלתי מהנפילה.
״נפלתי בכניסה לבית הספר ומורה התנדבה לקחת אותי לאחות״ לקחתי הפסקה והמשכתי,
״בגלל זה איחרתי״
״מה השם של המורה?״ שאל בזמן שידו תפס בכיסא והזיז אותה כדי שיוכל לעבור, לאחר כמה שניות הוא כבר היה לידי.
הוא התקדם לכיוון הדלת, מסמן לי לבוא אחריו.
יצאתי וסגרתי את דלת הכיתה אחריי.
״איך אמרת שקוראים למורה?״ חזר על השאלה שנית כשקלט שלא עניתי לו עדיין.
לאחר מחשבה עניתי ״לא יודעת״ מקווה שיקבל את זה כתשובה ויתן לי להיכנס כבר לשיעור, לא רציתי להתחיל ככה את השנה אבל כמובן שהתחלתי אותה כך והכל באשמת המורה הארורה הזאת שפגשתי, אם היא הייתה מסתכלת ונוסעת כמו שצריך אני לא הייתי נפגעת והיא לא הייתה צריכה לקחת אותי לאחות וככה הזמן שלי לא היה מתבזבז על שטויות.
היא עוד תשלם על זה.
״טוב, עד שאין לי הוכחות לזה שהיית אצל האחות אצטרך לשלוח אותך למנהל, אולי לו תספרי איפה באמת היית ולמה איחרת בחצי שעה״ אמר והתקדם לכיוון הכיתה.
״אבל סיפרתי לך את האמת״ עניתי בכעס לא שמה לב שהרמתי קצת את הקול מרוב עצבים.
״קודם כל את ממש לא מרימה עליי את הקול שלך
ודבר שני לא מעניין אותי איפה היית, השיעור התחיל לפני חצי שעה ואת היית צריכה להיות פה בזמן״ אמר וסיים את השיחה סוגר אחריו את הדלת משאיר אותי לעמוד בחוץ.
הכל באשמת הבת זונה הזאת, אם היא לא הייתה קיימת אני יכלתי להגיע בזמן לשיעור וככה לא הייתי בדרך למנהל עכשיו.

דפקתי על דלת המנהל כשלא היה מענה דפקתי שוב, רק הפעם חזק יותר בתקווה שיפתחו לי את הדלת.
גם בפעם השניה לא היה מענה והנחתי לעצמי שזה בגלל שאין אף אחד אבל לא התכוונתי ללכת מבלי לוודא שמה חשבתי היה באמת נכון.
״לא לימדו אותך לדפוק״ שאל המנהל, מזל שבדקתי אם הוא באמת פה ולא הלכתי.
״דפקתי אותה פשוט לא שמעת,״ אמרתי בזמן שעשיתי את דרכי לעבר הכיסא.
״אולי בגלל הגיל, מי יודע״ הוספתי בציניות מוחלטת.
״קראת לי זקן עכשיו?״ שאל המום מהאמירה שלי.
״לא אני, הגיל״ השבתי שוב בציניות מבינה שאם אמשיך ככה באמת יעיפו אותי מפה.
למרות ששנאתי את כל האנשים בבית הספר הזה היה אחד ששנאתי במיוחד אבל כזה ששנאנו אחד את השני ועדיין המשכנו לרדת אחד על השני כמו שני ילדים בגן שמושכים אחד לשני בקוקו, נכון הוא מנהל בית ספר ונכון שהוא מבוגר ממני בכמה שנים טובות ואני צריכה לדבר אליו בכבוד ולכבד אותו אבל זה אף פעם לא הפריע לו(אגב אל תשאלו אותי איך) אז למה שזה יפריע לי?
״אני רואה שלא אבדת את חוש ההומור שלך במהלך החופש״ השיב באותה ציניות, זה בדיוק מה שאהבתי אצלו שלא נפגע מדבריו והחזיר לי בדיוק באותה מטבע.
״קשה לאבד משהו שטובים בו כל כך״ עניתי עם חיוך מנצח בזמן שהתיישבתי בכיסא מולו.
״מזל שאת לא טובה בלימודים כי אותו את תאבדי עוד רגע״ השיב, נסיתי לחשוב אם אמר זאת בצחוק או שהיה רציני כשהסתכלתי עליו הבנתי בדיוק מה הייתה התשובה, הפעם הוא לא צחק אלא היה רציני איתי לגמרי.
״אז מה עשית הפעם?״
״מי אמר שעשיתי משהו?״ שאלתי המומה מזה שהוא חושב שאני בכלל מסוגלת לעשות משה, על מי אני בכלל עובדות זה הרי ברור שאני מסתבכת בצרות כל שני וחמישי, לא פלא שהוא חושב שעשיתי משהו.
״לא יודע, אולי העובדה שאת פה ביום הראשון ללימודים?״ ספק שאל ספק ציין עובדה.
״נו טוב, איחרתי לשיעור והמורה אמר לי ללכת למנהל״ עניתי בכנות, לא רציתי להסתבך על ההתחלה עם השקרים שלי, שנה שעברה הם לא עזרו לא ואני בטוחה שגם בשנה הם לא.
״ולמה איחרת לשיעור?״ שאל בזמן ששילב ידיים וחיכה לתשובה.
״הייתי אצל האחות״
״ומה עשית אצל האחות?״
״נפלתי ומורה אחת לקחה אותי לשם״
״איזה מורה?״
״לא יודעת, זה פעם ראשונה שראיתי אותה כאן״
״את באמת מצפה שאאמין לזה?״
״למה לא? אני דוברת אמת״ אמרתי בכנות מוחלטת.
״אתה מוזמן ללכת לשאול את אותה מורה״ הוספתי.
״אם רק היית יודעת איך קראו לה הייתי הולך לשאול אותה״ השיב ברצינות.
אני בצרות.

לאחר שתיקה מביכה נשמעה דפיקה בדלת, דפיקה שגרמה לי להתקף לב.
מי מתקתק ככה בימנו אלוהים, כמעט הורידו לי כמה שנים מהחיים.
״סליחה על ההפרעה אמרו לי שהתלמידה שלי נמצאת אצלך״ שמעתי את הקול שכבר הפסקתי להכיר ביומיים האלה, את הקול ששנאתי כל כך מבלי להכיר אותו, את הקול שגרם לי לצמרמורת בכל פעם ששמעתי אותו, את הקול שגרם לי לשנוא את מי ששייך לה הקול הזה.
לא, לא, אין סיכוי, אין פאקינג שום סיכוי שדווקא היא המורה שלי,
דווקא היא מכל המורים בעולם.