תגרמי לי(GL)

פרק 14| לשכוח ממנה והפעם לתמיד

שנתיים וחצי עברו מאז המקרה המצער.
שנתיים וחצי מאז שעזבה את העיר ואותי יחד איתו, שנתיים וחצי שבהם אני מנסה להבין מה עשיתי לא בסדר,
שנתיים וחצי שאני בחיפושים אחריה,
שנתיים וחצי שבהם לא חשבתי שאראה אותה שוב חוץ מבחלומות שלי או בסיוטים תלוי את מי שואלים..
שנתיים וחצי שאני מחפשת אותה בכל מקום ודווקא עכשיו היא מופיעה משום מקום, בלי הודעה מוקדמת למרות שידעתי שאין לה למה להודיעה הרי היחסים בנינו היו רק יחסים של מורה ותלמידה, אז למה כואב לי ככה מאז שעזבה מבלי להסביר לי אפילו למה, מבלי לתת לי זמן להיפרד ממנה כמו שצריך, היא פשוט קמה והלכה.

הרבה השתנה מאז שהיא בחרה ללכת ולהשאיר אותי בעבר שלה.
אני ושלומי נפרדנו או יותר נכון הוא נפרד ממני הוא אמר משהו על שאנחנו כבר לא מתאים ויש לי הרגשה שהוא מצא מישהי טובה יותר, זה ההסבר היחיד שיש לזה.
היינו נפרדים בכל פעם ששלומי היה מוצא זיון טוב עם מישהי צעירה ויפה יותר לטענתו,
וחוזרים ברגע שנמאס לו ממנה.
רק שהפעם אני חושבת שזה נגמר לתמיד.
אם להגיד את האמת לא היה לי אכפת מהפרידה גם ככה לא אהבתי אותו יותר מידי בשביל שיהיה לי אכפת,
הדבר היחיד שחשבתי עליו בזמן הזה הייתה בארי,
היא לא יצאה לי מהראש מאז שהחליטה לקום וללכת
וככה זה נשאר מאז- היא כנראה חיה את החיים החדשים שלה ונהנת לה בזמן שכל מה שאני עושה זה לשבת ולחשוב עליה.

התעוררתי לבוקר רגיל כמו כל בוקר מאז ששלומי כבר לא גר כאן.
התארגנתי במהירות ויצאתי לכיוון בית הספר שבו לימדתי.

״בוקר טוב גברת ג'ונסון״ השומר בכניסה בירך אותי כמו בכל בוקר.
״בבקשה קרא לי דניאלה, אין צורך ברישמיות״ עניתי, הוא קרה לי כך בכל פעם שנפגשנו למרות שביקשתי ממנו שיקרא לי בשמי הפרטי.

״בוקר טוב דניאלה״ שמעתי את אחד התלמידים קורא בשמי, כבר מזמן הפכנו למשפחה.
״בוקר טוב יונתן״ אמרתי עם חיוך על הפנים ונכנסתי לכיתה ממול.

״בוקר טוב תלמידים איך עבר עליכם הסופ״ש?״
״איך היה אצלך״ מישהו צעק מאחורה.
״רגיל״ עניתי כי באמת לא היה לי מה להרחיב.
״טוב אם לאף אחד אין משהו מיוחד לספר, תפתחו בבקשה בעמוד 208״
״למה ככה המורה לאיתי יש המון מה לספר״ עומר צעק,
איתי ועומר הם צמד חברים והתלמידים הכי מופרעים שיש. אין מורה אחת בבית הספר הזה שלא מפסיקה להתלונן עליהם חוץ ממני כמובן, אני המורה היחידה שחשבה שהם לא כאלה זאת פשוט הדרך שלהם להנות מהחיים ומי אני שאמנע את זה מהם.

מאז שהיא עזבה שנאתי ללמד, בכל פעם שנכנסתי לכיתה נזכרתי בה.
נזכרתי בדברים שהיא נהגה לעשות,
איך היא תמיד נהגה לעשות בעיות ולהגיד שהיא בכלל לא אשמה בזה,
איך תמיד היא נהגה לריב עם קורטני ולהקניט אותה, העיקר להגיד את המילה האחרונה.

אחרי הצלצול יצאתי לכיוון השירותים חייבת להתאוור קצת ולשכוח ממנה, והפעם לתמיד.

״תתאפסי על עצמך את אישה בת 29״ נסיתי לשכנע את עצמי.
״זה לא שהיה בניכן משהו״ באמת לא היה בנינו כלום וזה לא שאני לסבית היא פשוט הייתה חשובה לי בתור תלמידה, נו באמת על מי אני עובדת היא הייתה חשובה לי בתור בן אדם למרות ההפרש בנינו והעובדה שהיא התלמידה שלי ואני מחנכת שלה, חוץ מזה לא הרגשתי שום הבדל, היא תמיד אמרה מה שהיא חושבת מבלי לחשוב מה אחרים יגידו.
דיברה איתי בגובה איתי ולפעמים אפילו עברה את הגבול מבלי לשים לב אך לה זה לא הפריע.

אחרי שתי דקות שבהם שהיתי בשירותים בשביל לאפס את עצמי ולחזור להיות הדניאלה שכולם מכירים, יצאתי משם, פוסעת לכיוון חדר המורים לראות אם יש משהו שיכול לעזור לי להתעורר על עצמי ולצאת מהסרט שבו אני חיה.

בדרך לשם ראיתי דמות של תלמידה כנראה כי לא הייתה נראת מבוגרת למידי, למרות שראיתי רק את הגב של אותה דמות.
״למה את לא בשיעור?״ צעקתי, בתקווה שזאת באמת אחת התלמידות שלנו, ואני לא עושה לעצמי פדיחות עכשיו.
״שאלתי למה את לא בשיעור..״ שאלתי שוב והפעם ציפיתי לתשובה מאותה בחורה מסתורית שהקול שלי כנראה לא הזיז לה בשום צורה.
״מי זה שם?״
״טוב אני חייבת לסגור, נדבר אחר כך״ שמעתי את אותו קול קורא בכל רגע שהתקרבתי עוד קצת בשביל להבין על מה הסיפור.
״אני אוהבת אותך״
״גם אני אוהבת אותך״ היא אמרה וסגרה, כנראה הבינה שאני ממש מאחוריה, מעניין מי זאת ולמי היא אמרה את הדברים שאמרה.
״דיברת אליי?״ היא שאלה בזמן שניתקה את הטלפון והסתובבה לכיוון שממנו בא הקול.
״כן-״ אמרתי ונעצרתי כשראיתי מי עומדת מולי.

בארי?

״מה את עושה פה?״ שאלתי אחרי שקט ממושך משני הצדדים, אף אחת לא העיזה לדבר או לפתוח את הפה וקצת הופתעתי ממנה, זכרתי אותה אחרת ממה שהיא עכשיו.
״לפי מה שזכור לי עזבת לפני שנתיים לא?״ הוספתי, העזיבה הפתאומית שלה עיצבנה אותי, לא רק שהיא לא סיפרה לי מה קרה באותו יום שבו לקחתי אותה לביתי כדי שתישן שם היא גם עזבה מבלי להגיד מילה,
״וזה עניינך כי..?״ היא שאלה, הו הנה התלמידה המופרעת שלי חזרה, מסתבר שההתנהגות שלה לא השתנתה זה פשוט המראה שלה שהטעה אותי.
״דברי יפה אני עדיין יכולה להיות המורה שלך״ כמעט וצעקתי, היא מוציאה ממני צדדים שאני לא מכירה ובטח שלא אוהבת.
״אבל את לא, נכון?״ אמרה
״עכשיו אני יכולה ללכת או שאני צריכה אישור מיוחד מהגברת שפה?״ הוסיפה ופשוט הלכה משם, מה נכנס בה? אמרתי משהו לא במקום? הרי היא זו שענתה לי בזלזול בזמן שכל מה שעשיתי היה לשאול שאלה לגיטימית, מעניין למה היא חזרה לפה אחרי כל השנים האלה.
״אני במקומך לא הייתי מתעלמת ממני״ צעקתי לה מאחורה בזמן שהסתכלתי עליה הולכת לכיוון היציאה כנראה.
היא עצרה לכמה רגעים ואמרה: ״אמרת את זה גם בפעם הקודמת ואני עדיין חיה לפי מה שזכור לי״ לא האמנתי שהיא זוכרת את השיחות שלי איתה ואת כל הדברים שאמרתי לה.
״לא לעוד הרבה זמן״ התקרבתי אליה ולחשתי לה באוזן, מפחדת שמישהו ישמע.
״מה את חושבת שאת עושה״ היא צרחה כאילו שהמגע שלי הגעיל אותה, המגע שלי מגעיל אותה?
התגובה שלה הזכיר לי את היום בו נגעתי בה באותה צורה והיא ביקשה ממני להעיף את היד שלי ממנה, גם אז היא שנאה שנגעתי בה, אבל למה? מה עשיתי שגרם לה להגיב ככה בכל פעם שאני מניחה עליה אצבע?
״סליחה, זה לא יקרה שוב״ אמרתי והלכתי משם, לא יכולתי להישאר ולהמשיך להסתכל על המבט שעשתה כשהנחתי עליה יד, היא הסתכלה עליי כאילו אני מהשיכורים האלה שמחכים לבנות באיזה סמטה חשוכה.