״אם היה לך כבוד אליי לא היית מדברת כמו שדיברת קודם״
״איך דיברתי אלייך?״
״ובטח שלא נותנת להם לדבר אליי ככה״
״אני לא יודעת מה שמעת אבל שום דבר ממה ששמעת לא נכון״
״כן? גם זה שאת חושבת שאני נראת רע?״
״או זה שאפילו עם מקל לא היית נוגעת בי?״ המשיכה ואני לא עשיתי כלום חוץ מלהשפיל את מבטי לעבר הריצפה כי התביישתי להסתכל לה בעיניים אחרי הדברים שאמרה או יותר נכון אחרי הדברים שאני אמרתי.
״להמשיך?״
״אני לא התכוונתי לשום דבר שאמרתי שם״
״באמת? אז למה התכוונת?״
״רק רציתי שירדו ממני״ אמרתי בשקט מנסה לעצור את הדמעות שעמדו לצאת.
״זה עדיין לא סיבה להגיד את הדברים שאמרת״
״אני יודעת, אני מצטערת לא התכוונתי לפגוע בך״ אמרתי במלוא הרצינות, מתכוונת לכל מילה.
״היית צריכה לחשוב על זה לפני״ אמרה גורמת לי להבין שהיא לא סולחת לי וגם לא תסלח.
״מה אני צריכה לעשות כדי שתאמיני לי?״
״כלום, כי אני לא מאמינה לאף מילה שיוצאת לך מהפה״
״אני רק רציתי שירדו לי מהגב״ אמרתי שוב.
״הם טענו שיש בנינו משהו בגלל הדרך שבה אנחנו מסתכלות אחת על השניה,״
״זאת הייתה הדרך היחידה לגרום להם להאמין לי״
״את מספיק יצירתית בשביל למצוא תירוצים״ אמרה לא מאמינה לי.
״ובני לבינך אין כלום״ צעקה והלכה משם משאירה אותי בוכה.
שאר היום המשיך גרוע, הייתי אצל המנהל אחרי השיחה עם דניאלה למרות שלא היה לי מצב רוח ללכת לשם אבל הייתי חייבת.
הוא נזף בי כמו תמיד ואמר שפעם הבאה שישלחו אותי אליו זאת תהיי הפעם האחרונה והפעם באמת,
כמובן שלא האמנתי לו כי הוא תמיד אומר את זה כך שהתכוונתי להמשיך להתנהג איך שהתנהגתי מבלי לשים זין על אף אחד.
אחר כך היה לנו שיעור ולא ממש טרחתי לבדוק איזה שיעור כי לא היה לי מצב רוח לכלום אחרי מה שקרה אז הלכתי לישון בכל שאר השיעורים מתעלמת מהקריאות של המורים שביקשו ממני להרים את הראש.
כשהסתיים יום הלימודים התכוונתי ללכת ישר הביתה עם האופניים שדניאלה קנתה לי לא מתכוונת לחכות לקלואי כמו שתמיד עשיתי.
״קראתי לך לא שמעת אותי?״ שאלה קלואי אחרי שרצה אחרי לאחר שהצלצול האחרון ששיחרר אותנו הביתה נשמע.
״לא, סליחה הראש שלי לא כאן״ אמרתי את המובן מאליו.
״אני יודעת,״
״קרה משהו?״ שאלה דואגת לי.
״לא, הכל בסדר״
״זה קשור לדניאלה?״ שאלה וגרמה לי להרים את מבטי אליה.
״מה היא קשורה?״
״לא יודעת, בגלל זה שאלתי״
״חוץ מזה גם היא נראת במצב על הפנים, ויש לי הרגשה שקרה בניכן משהו שבגללו אותן ככה״
״לא קרה כלום.״
״ובטח שלא בנינו״ אמרתי או יותר נכון הרמתי את קולי בתקווה שתאמין למה שאמרתי.
״בסדר רק שאלתי״ צעקה ולאחר כמה דקות החלה לצחוק, גורמת גם לי לגלח מעט.
״את באה הביתה?״ שאלה בזמן שרכבה על האופניים שלה, אני וקלואי תמיד אהבנו ללכת ביחד לבית הספר וזאת גם הסיבה שקלואי מעדיפה את האופנים שלה ולא את הרכב.
״כן, בואי״ אמרתי ועשיתי מה שעשתה מתכוננת גם אני לנסיעה חזרה לבית.
״אגב יש היום מסיבה את באה נכון?״
״לא נראה לי, אין לי ממש מצב רוח״
״חסר לך ואת לא באה, כולם יהיו שם״ אמרה גורמת לי להבין שאין לי ברירה אלה להסכים איתה ולהגיע למסיבה כמו שביקשה.
חוץ מזה מה רע לי? מסיבה ואלכוהול זה מה שאני צריכה כרגע בשביל לשכוח ממנה וממה שקרה היום,
למה היא משפיעה עליי ככה? אפילו רואי לא גרם לי להרגיש את מה שהאישה הזאת גורמת לי להרגיש בפחות מחצי שנה, מרואי לא אכפת לי כמו שאכפת לי ממנה,
בכל פעם שאני ורואי רבנו או נפרדנו לא הגבתי ככה אז למה עכשיו אני מגיבה ככה? מה קורה לי.
״בסדר בסדר יחופרת״
״טוב בואי כבר יש לנו מלא דברים לארגן להיום בערב״
״אני באהה״ אמרתי והלכנו לכיוון הבתים שלנו, גרנו קרוב אחת לשניה כך שלא יהיה לנו בעיה להיפגש כל יום.
לפעמים קלואי הייתה אצלי ולפעמים אני אצלה כדי שההורים לא יגידו שאני אף פעם לא בבית.
YOU ARE READING
תגרמי לי(GL)
Novela Juvenilבארי בת 17 וחצי מחכה לסיים את השנה האחרונה שלה בבית ספר פרטי הממוקם בלונדון, בשביל לסיים אותה בארי תצטרך להשקיע קצת יותר ממה שעשתה עד כה. כיתה יא של שנה שעברה לא הייתה קלה, היא הסתבכה בהמון מריבות, רבה כמעט עם כל המורים, הבריזה המון וההורים שלה הי...
