I'm different now

פציעה וסיגריה

קלטתי שאני בוכה,
אוף,
אני שונאת את זה כל כך שאני בוכה מכל דבר קטן.
"תודה"
כתבתי.
"על מה?"
"על שדאגת לי."
אמרתי בחזרה והתלבטתי אם לקחת את התיק ולצאת 5 דקות למרפסת לעשות משהו שאני באמת באמת צריכה כרגע.
"אין על מה, אני חושב שזה מובן מאליו שאדאג." הוא כתב בחזרה והחלטתי שאני יוצאת.
"עדיין תודה."
כתבתי והלכתי בחזרה למיטה בשביל להגיד לו שאני הולכת רגע למרפסת.
"אני יוצאת רגע אוקי? אני צריכה לעשות משהו."
אמרתי ונתתי לו נשיקה.
"מה את צריכה לעשות מעיין?"
הוא אמר בפרצוף דואג.
"משהו"
אמרתי בחזרה.
"מעיין, את אמרת לי שהפסקת עם זה."
הפסקתי,
ואז התחלתי שוב.
כאילו זה באמת אפשרי,
אני מכורה.
"הפסקתי, אל תדאג." אמרתי וחייכתי ונתתי לו דוב נשיקה עמוקה יותר.
אני מקווה שאני לא מתקדמת איתו מהר מידי.
ואני מקווה שאני לא פוגעת בו.
"תישבעי לי מעיין."
הוא אמר והנשימה שלי נקטעה,
לעזאזל.
"אתה יודע שאני לא נשבעת כבר טיי."
אמרתי.
"אוקי, אז תבטיחי לי."
הוא אמר וזייפתי צחקוק כדי שהוא לא ידאג.
"אויש דביל, אני 5 דקות חוזרת,
אתה יודע שאני לא אצליח להסתיר את זה תוך 5 דקות."
אמרתי,
בתקווה שהוא לא יודע שאני מומחית.
"בסדר יפהפייה, אם את לא חוזרת תוך 10 דקות אני יוצא אליך."
הוא אמר ונתתי לו פעם שלישית נשיקה.
"ועכשיו את חייבת לי גלידה"
הוא אמר וקרץ.
"אני אתן לך משהו אחר במקום."
אמרתי וקרצתי בחזרה.
ובלי לתת לו להגיב נותנת לו נשיקה רביעית כי אני באמת לא יכולה לתת לו להמשיך לדבר על זה,
לקחתי את התיק ויצאתי.
הלכתי לצד בשביל שלא ישמעו או יריחו.
"אני מצטערת קטנטונת, אני אוהבת אותך."
משפט שאני אומרת כל פעם לפני שאני פוצעת את עצמי ומעשנת, אני מצטערת למעיין הקטנה שנעלמה לה עם השנים,
אבל אין מתגעגעת אליה ממני,
אני צריכה אותה בחזרה.
הוצאתי מספריים, סיגריה ומצית.
אני באמת שוקלת לנסות לשרוף את עצמי, אני חושבת שזה עדיף.
אבל לא,
לא עכשיו.
לקחתי את המספריים ושמתי את הקצה עם טיפה לחיצה על צד הירך שלי,
ובמהירות חתכתי את עצמי,
זה היה כואב,
אבל זה ירגע ויעבור,
זה בטוח.
"פאק" אמרתי ונשכתי את השפתיים בשביל לא לצעוק.
זה רק פציעה וסיגריה הכל יהיה בסדר!
ונתתי לזה רגע להירגע ואז ניקיתי את הדם.
פתחתי את הצאט נועם,
"בשמחה."
הוא כתב וזאת הייתה ההודעה האחרונה שהוא כתב.
"אני חושבת שכדאי שאני אלך לישון,אני ישנה אצלו, מאוחר מידי ללכת לבית לבד."
כתבתי ובאותו רגע הוא ראה את ההודעה.
"אין בעיה, לילה טוב מעיין🩶"
"לילה טוב נועם🤍"
סגרתי את הטלפון,
ופשוט הדלקתי את הסיגריה,
פאק,
זה פשוט כל כך טוב משום מה,
זה מרגיע אותי כל כך,
אבל קשה לי שאני משקרת לו,
קשה לי שאצטרך להסתיר את זה כלכך הרבה,
וכואב לי שזה מסוכן לי.
אבל לעזאזל,
זה כל כך טוב,
שאפתי כמה פעמים ונשפתי עד שהגיע הרגע שהרגשתי תחושת שחרור ורוגע,
באתי לסגור את הסיגריה אבל לפני זה,
שאפתי מהסיגריה והפלתי את הראש לאחור והחזקתי את זה בתוכי כמה שניות,
ולאחר מכן נשפתי,
זה פשוט מרגיע ברמות,
אבל אני חייבת להשתדל כמה שפחות.
אני חייבת לספ-
"מה לעזאזל את עשית?"
קול מוכר נשמע וקטע את מחשבותיו.
"פאק, זה לא.... לא מה שאתה חושב שזה."
עלתה בי בחילה שאני ממשיכה לשקר.
"לא מה שאני חושב? מעייני את מעשנת פה ומדממת מהרגל."
מדממת? הורדתי את הראש בזריזות לרגל וראיתי שאני עוד מדממת ולקחתי עוד נייר וניקיתי בלי להגיד מילה.
"את הבטחת לי מעיין"
הוא הוריד את החולצה שלו וניקה איתה את שאר הדם ולקח בשביל שלא ימשיך וגנחתי מכאב שהוא לחץ יותר חזק.
"אני מכאיב לך?"
וסימנתי שלא,
אני צריכה שהוא יכאיב לי.
"אני מצטער"
הוא אמר וכמעט התחלתי לבכות,
אם אגיד מילה,
זה מה שיקרה.
"למה שיקרת לי?"
הוא שאל והרמתי את הכתפיים בשביל לסמן 'לא יודעת' .
"אני באמת רוצה שתפסיקי, בואי נעשה את זה ביחד, כל יום נפחית בסיגריה אוקי?
אני אומנם לא מעשן אבל אעשה מה שתרצי מעיין,
העיקר שתפסיקי עם זה,
מריחואנה לא תעזור לך לשכוח!"
הנהנתי,
כי לא ידעתי מה להגיד.
"ואני ממש לא רוצה שתפגעי בעצמך שוב, זה לא בריא מעיין, אני ממש רוצה שתפסיקי עם זה, בשבילי."
הוא אמר וניסיתי להנהן מעט שוב.
ואני מתחילה להרגיש את העפעפיים שלי כבדות יותר.
ולעזאזל,
אני עייפה ברגע.
"בואי נסיכה, נלך לישון."
הוא אמר ושוב הנהנתי.
"ותפסיקי להנהן, אני סולח לך, אין צורך להיות בשקט."
הוא אמר וחייכתי טיפה,
אני אוהבת את זה שהוא לא כועס עליי,
אבל אני כועסת על עצמי,
כל כך כועסת את עצמי.
הוא קם ונתן לי יד ועזר לי לקום,
הוא עזב לרגע את היד והרגשתי שאני עומדת ליפול,
והוא מהר תפס אותי.
לעזאזל,
הוא מהיר.
"את חייבת להפסיק עם זה princesa"
הוא הוסיף בספרדית והרגשתי שאני יכולה להירדם מהקול הצרוד והמושלם הזה.
רגע, למה הוא בא?
הוא לא סומך עליי?
טוב אין על מה לסמוך,
אבל עדיין.
"למה יצאת לבחוץ?"
שאלתי והוא צחק טיפה.
"כי אמרתי שאני אצא אחרי 10 דקות."
הוא אמר ונהייתי מבולבלת.
"אבל לא עבד 10 דקות."
אמרתי והסתכלתי עליו.
"עבר 24 דקות מעיין."
הוא אמר וכמעט נחנקתי.
"24? מתי הספקתי? וואו, אני מתבלבלת עם זה מאוד."
אמרתי והוא שוב צחק.
"זה לא מצחיק!"
אמרתי בלחש.
"זה מאוד."
עזבתי כת הידיים שלו והרגשתי שאני שוב עומדת ליפול,
והוא שוב תפס אותי.
"אני אוהבת אותך."
אמרתי והתנשפתי כי נבהלתי שכמעט נפלתי.
"גם אני אוהב אותך נסיכה,ועכשיו בואי יותר מהר, אני עייף ואני רוצה נשיקה."
התרגשתי, הרגשתי שיש לי פרפרים.
והוא הרים איתי כמו תינוקת.
"אהה דביל."
צעקתי בלחישה וצחקתי,
אני מקווה שאני לא מסטולה,
כי הוא ישים לב.
הגענו לחדר,
"אני שונא את הריח הזה עליך שתדעי,
הגיע הזה שתפסיקי,
עכשיו אנחנו הולכים לצחצח שיניים ולהחליף בגדים,
ואז נלך למיטה,
אוקי?"
הוא שאל והנהנתי,
הוא זרק אותי על המיטה ונבהלתי,
"מפגר! מה אתה עושה?"
צעקתי וצחקתי.
אלוהים, איך אני מסוגלת לחייך עם כל מה שהולך לקרות?
"אמרתי לך לא להנהן נסיכה,ועכשיו את תשלמי על זה." הוא אמר וזה העביר בי צמרמורת כי המשפט הזה מוכר מרגעים לא טובים.
אבל התעלמתי מזה.
"אה כן? מה תעשה?" שאלתי.
את תלכי לצחצח שיניים בלי ליפול , ואז את תבואי לפה, אני אוריד ממך את החולצה, ואנחנו נלך לישון ביחד."
הוא אמר וחייך, ופשוט עלה לי חיוך על הפנים שאין לו שום כוונה מינית כל רגע,
אני אוהבת את זה.
"בסדר, מתאים לי."
אמרתי וקמתי וישר ראיתי שחור,
ושוב הוא תפס אותי.
"תתייצבי"
הוא אמר ונתן לי כמה שניות עד שראיתי בסדר.
"תודה." אמרתי.
"בשמחה נסיכה, קדימה."
הוא אמר והלכתי והשתדלתי לא ליפול,
צחצחתי שיניים ולא הפסקתי לחשוב.
אני חושבת שעבר כבר 3 דקות.
"הכל בסדר שם?"
הוא צעק טיפה ושאל.
"כןן" צעקתי בחזרה בפה מלא במשחת שיניים.
יש לו אמבטיה לבד,
אז זה לא בעיה לצעוק פה.
סיימתי לצחצח ושמתי כמות מטורפת של בושם בשביל שלא ישאר עליי ריח
והפעם הרגשתי שהצלחתי ללכת יותר יציב.
"בואי לפה נסיכה." הוא עמד וביקש ממני להתקרב אליו.
וחיבק אותי,
"אני מצטערת."
אמרתי וכמעט בכיתי.
"זה בסדר נסיכה, אבל תבטיחי לי שתשתדלי."
הוא אמר ובאתי להנהן אבל הוא לא רוצה,
אז אמרתי.
"בסדר, אני מבטיחה להשתדל."
אמרתי לו והוא חיבק אותי יותר,
זה משהו שתמיד קרה, הוא תמיד חיבק אותי ככה,
אבל בזה?
בזה היה משהו אחר לגמרי.
אני אוהבת את זה.
אנחנו בקושי יום אחד כזוג,
אבל למען האמת,
זה מרגיש לי שנים.
ואני מקווה שזה ימשיך המון שנים.
פאק,
אני חושבת שהוא האחד.
אני באמת מקווה.
כי אני לא רוצה להיפגע שוב,
אני לא רוצה לאבד את החתיכה האחרונה שנשארה לי מהלב.
"בבקשה אל תפגע בי."
אמרתי בקול לוחש ומתחנן.
"nunca mi princesa"
(אף פעם לא נסיכה שלי)
הוא עזב את החיבוק, הוריד לי את החולצה והכניס אותי למיטה,
רעדתי מקור,
"קר לך?"
הוא שאל.
"טיפה"
הוא אושיב אותי ולקח את הפוטר שליד המיטה שלו ושם לי.
התרגשתי מזה שהוא דאג לי, אני אוהבת את זה.
"מה קרה לעונש?"
שאלתי בקול עדין ולא מתגרה כמו בדרך כלל.
"כי העונש שלי זה לראות אותך סובלת, אז אני מעדיף שאף אחד מאיתנו לא יענש, ובלי קשר, זה לא היה עונש נסיכה, רק רציתי שיהיה לך כיף יותר, לא אעשה את זה יותר, סליחה"
הוא אמר וחייך.
"לא לא לא טיי, זה כיף לי, אני רק צחקתי, ותודה לך mi amor,  אני שמחה שזה סוף סוף קרה."
חייכתי והוא חייך בחזרה.
שכבנו ביחד והוא חיבק אותי מאחור,
לעזאזל,
אני לא מאמינה שזה עדיין לא חלום.
אבל פאק,
הולך להיות לי תקופה קשה,
אני זוכרת איך זה היה פעם קודמת,
אני מקווה שעומר יבין,
אבל בינתיים,
אני צריכה לחשוב על רעיון,
כי ככה?
ככה זה לא יכול להישאר יותר.
יש לי את טיי,
ואני לא מתכוונת לוותר על משהו שאני רוצה כל כך הרבה זמן.

1374 מילים,
אני גאה בעצמי שהצלחתי כמות כזאת,
תודה לכן שנותנות לי את הכוח להמשיך לעשות את זה ולא להפסיק,
זה מאוד קשה לכתוב דברים כאלה בעיקר שאני יודעת שהם מבוססים על סיפור אמיתי,
תודה על התמיכה שלכן.
אוהבת המון🩷🩷🩷