פרסי ג'קסון/שומרת הערים האבודות/ סרטונים מיוטיוב של אנימטור אנונימי

פרק 1

אוקיי
אזזזזז אני מניחה שאני צריכה לספר לכם על החיים הדפוקים שלי.
ואני לא מגזימה שאני אומרת שהחיים שלי בוודאות יותר דפוקים משלכם.
אתם עדיין כאן?
*אנחה*
בסדר, אני מניחה שאני יצטרך לספר לכם.
קוראים לי זואי אני בת 16 ואני יתחיל את הסיפור ממתי שאני הייתי בת 12.
מהיום שהכל השתנה.
  ~                        *                               ~
זה היה יום רגיל.
עדיין לא ידעתי שאבא שלי הוא האדס ושאמא שלי היא אלפית וזה ששתי ארגונים פלוס מפלצות רודפים אחרי.
הלוואי שהייתי יכולה לחזור לתקופה הזאת.
בכל מקרה הלכתי לבית ספר וידעתח שאני יצטרך לסבול עוד יום של הצקות.
"תהני בבית ספר" אמא שלי אמרה.
לא סיפרתי לה מה קורה שם.
לא רציתי שהיא תדאג.
"תודה" אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ ויצאתי מהאוטו.
נכנסתי לכיתה וראיתי אותו.
את "מלך הכיתה" המטומטם.
הוא נטפל אליי מהיום הראשון
"הנה הפריקית הגיעה" הוא אמר וחייך חיוך מרושע.
"והנה הסתום שעף על עצמו ובמציאות הוא אפס" אמרתי בכעס
החיוך המכוער שלו נמס והוא הסתכל עליי במבט מלא שנאה.
התיישבתי בשולחן האחרון וקראתי ספר.
וכמובן שהוא בא.
"מה את קוראת" שאל בלגלוג ולקח את הספר.
"תחזיר את זה" אמרתי לו בכעס "אין לי כח למשחקים"
הוא גיחך וזרק את הספר על הרצפה ודרך עליו
כבשתי את התגובה שלי, לא רציתי שיעיפו אותי מהבית ספר רק בגלל האפס הזה.
ג'ייק מיינסם מירר את חיי מאז שהגעתי לבית הספר.
הוא חשב שהוא כל כך שווה אבל במציאות הוא היה אפס מכוער ומטומטם.
הרמתי את הספר והמשכתי לקרוא.
ואז המורה הגיעה.
"זואי תפסיקי לקרוא ספר ותביא כבר את המחברת שלך" היא אמרה.
חרקתי שיניים. מכל התלמידים היא העירה דווקא לי.
סגרתי את הספר והכנסתי אותו לתיק.
השיעור התחיל.
למדנו על יון, רומא, בלה בלה בלה,
בקיצור, שיעמום
ואז הגיע הצלצול לארוחת עשר, לא כזה מעניין.
אבל בהפסקה התחילה הדרמה היא קמה לצאת מהכיתה אבל ג'ייק הגיע אלי ביחד עם השפוטים שלו.
"בואי אני יראה לך משהו ממש דוחה! בוא נראה אם תצליחי לא להקיא" הוא גיחך והוציא מראה מהכיס והיא ראתה שם מה שהיא רואה תמיד שהיא מסתכלת במראה.
ילדה עם שיער חום כהה עם עיניים שחורות עור לבן ונמשים.
"נחמד אבל נראה לי יש משהו יותר מכוער מזה" היא אמרה וחטפה לו את המראה ושמה אותה מולו "תראה את הדבר המחריד הזה!"
הוא הפך אדום לגמרי מרוב כעס ואז נרגע ואמר "אני לא מבין איך אפילו ההורים שלך מסוגלים לסבול אותך, את פריקית, אני בהלם שהם עדיין לא התאבדו".
וזה היה הקש ששבר את גב הגמל.
היא חשבה על זה מספיק פעמים גם בלי שהוא יזכיר לה את זה.
ואז הכעס שלה התפרץ.
לא עבר רגע וג'ייק היה באוויר והשתנק כאילו חונקים אותו את זואי אפפה אש שחורה.
לא, לא אש, צללים בצורת אש, שהגיבו לזעמה
היא הרימה אותו באוויר וחשבה על כל הדברים הנוראיים שהוא עשה לה וכך התחילה לכעוס עוד יותר.
ואז התחיל הכאב.
היא השתנקה ונפלה.
זה היה כאב הראש הכי גרוע שהיה לה בחיים, והיה לה מיגרנה כך שהיה לה כאבי ראש כל יום.
זה היה כאילו מאה אלף קולות צורחים לה באוזן תוך כדי שמנסרים לה את הגולגולת במסור חשמלי.
היא חשבה נואשות על משהו שיעזור לה משהו שיגן עליי מהמתקפה.
אז היא דימיינה שחומה עוטפת את הגולגולת שלה, ושהחומה הופכת ליותר ויותר עבה ויותר חזקה. שאף אחד לא יצליח לפרוץ אותה ואז עיניה הצטללו, כאב הראש הפסיק והיא קמה מהרצפה רועדת.
היא ראתה את ג'ייק רועד כולו ומסתכל עליה באימה.
בזמן אחר היא הייתה מפחידה אותו עוד יותר וצוחקת עליו אבל עכשיו זה לא היה מצחיק.
"מה עשית?" ג'ייק שאל בקול רועד "מה את?"
והתחיל לבכות.
ואז המנהל בא ושאל "מה קורה פה?!"