פרסי ג'קסון/שומרת הערים האבודות/ סרטונים מיוטיוב של אנימטור אנונימי

פרק 12

החודשים הבאים היו מוזרים כי הם היו רגילים.
לפחות, רגילים במובן שלה.
מפלצות המשיכו לתקוף אותה כרגיל אבל החיילים המוזרים לא תקפו אותה וגם לא האנשים בגלימות שחורות.
וואו, היא לא חשבה על האנשים האלה המון זמן.
כנראה כי היו לה דאגות יותר גדולות.
לפחות... זה מה שהיא חשבה.
אבל זה לא משנה.
כי דווקא עכשיו דברים התחילו להשתפר

                           * * *

זה היה יום יחסית רגיל.
חוץ מזה שעדיין לא תקפו אותה מפלצות זה היה יום רגיל והיא לא נתנה לזה להטריד אותה
היא ידעה שברגע שחושבים על זה אז המפלצות באות.
אבל רגיל זה לא היה, ולא דווקא במובן הרע.
היא הסתובבה בניו יורק כמו ילדה רגילה וחשבה על מיליון דברים בבת אחת.
ואז התחילה לחשוב על מחשבה מאוד מטרידה.
אם אבא שלה הוא אל בן אלמוות ואמא שלה היא אלפית, ואלפים לא מתים מזקנה, אז היא בת אלמוות?
היא לא ידעה את התשובה אבל היא קיוותה שהיא לא בת אלמוות.
אולי זה נשמע מוזר אבל לחיות לנצח ולראות את כל האנשים הקרובים אלייך מתים.
למרות שחושבים על זה, אחותה הקטנה, סופי, היא חצי אלפית.
וואו היא חשבה  זה מוזר
ואז היא שמעה צרחה.
אבל זה לא הייתה צרחה של פחד או כאב.
זאת הייתה צרחת זעם.
היא רצה לכיוון של הצרחה.
ומה שהיא ראתה שם גרם לה לעמוד במקום לכמה שניות.
זה היה אחד לאחד אותו הדבר שקרה לזואי מתי שהחיילים המוזרים חטפו אותה למקום הזה.
מי שהחיילים ניסו לתפוס הייתה ילדה בערך בת גילה של זואי.
מה שהיה מוזר היה השיער שלה.
הוא היה כחול עם פס לבן בצד.
והיא הייתה חיוורת כמו מתה.
ואז היא הסתובבה וזואי התנשפה.
הרבע השמאלי העליון של הפנים שלה היה אפור.
כולל העין.
ולילדה הזאת היה כוח מגניב.
טלקניזיס, אבל מסביב למה שהיא מרימה הייתה הילה כחולה.
היה משהו שהציק לה ממש מתחת לאף שלה. היא ראתה את זה פעם אבל לא בכחול.
ואז היא התעשתה והצטרפה לקרב עם החרב שלה.
"היי, סתומים!" היא צעקה, החיילים הפנו את מבטם אליה ואז חייכו, הם חשבו שהם יוכלו לתפוס אותה בקלות, אבל לא, לא שוב.
במהרה הם שכחו מהילדה והתרכזו רק בזואי.
עד מהרה הם היו ערמת גופות על הרצפה, קורבן לחרב שלה.
הילדה בהתה בה המומה.
"בואי" זואי אמרה "יבואו עוד, ולא כדאי להתעסק איתם"
הילדה נרתעה צעד אחד לאחור ואמרה "איך אני יכולה לדעת שאת לא איתם"
"למה שאני יהרוג אנשים שאני חלק מהם? עכשיו בואי אלה אם את רוצה למות" אמרה זואי
הילדה היססה ואז הינהנה.
שתיהן רצו לסמטה קרובה, וזואי שמה לב לצליעה קלה ולדם על השמלה שלה.
הן הגיעו לבסוף ואז הן קרסו על האדמה.
זואי הסתכלה על הילדה ושמה לב שהיא לובשת משהו כמו פיג'מת שמלה אבל מה שיותר הדאיג אותה היה הפציעות.
היא ניגשה מייד לעבודה והילדה נרתעה אז זואי אמרה "אני רק מרפאת אותך, זה יהיה קר אבל זה ימשך רק כמה שניות, אל תזוזי"
"בסדר" אמרה הילדה
היא שמה על כל הילדה צללים והבינה את הבעיות.
היא לה כמב שריטות עמוקות וקסול נקוע אבל לא משהו רציני.
אבל מה שהיה מוזר שאיפה שהיה את הסימן האפור שלה לא היה כלום.
זה לא היה פציעה.
"טוב, סיימתי" זואי אמרה
"תודה" היא אמרה
"דרך אגב איך קוראים לך?" שאלה זואי כדאי לשבור את השתיקה "לי קוראים זואי לסום"
הילדה היססה ואז היא החליטה שאפשר לסמוך על זואי "ג'יין נולר"
"את מכירה עוד מישהו שיש לך כוח כמו שלך? אני חושבת שראיתי משהו דומה לזה איפשהו..."
ג'יין הסתערה על זואי "מי?! איפה הוא?! תגידי לי איפה הוא!"
זואי נבהלה ובין רגע היא הייתה אפופה צללים.
ג'יין הרפתה ממנה בבהלה
"סליחה" זואי אמרה
ג'יין התחילה להירגע ואז היא הסתכלה על המצח שלה.
"את מדממת" היא אמרה והצביעה על צד מצחה.
היא נגעה בצלקת והרגישה דם.
היא נאנחה "זה בסדר" היא אמרה וריפאה את עצמה "אבל עכשיו, על מי דיברת מקודם?"
העיניים של ג'יין התמלאו דמעות ובסוף היא אמרה "אחי"
אוי חשבה לעצמה זואי
"את יכולה להראות לי אותו?" שאלה זואי
"איך?" שאלה ג'יין
"פשוט תדמייני תמונה שלו" אמרה זואי
ג'יין עצמה עיניים ואז זואי נכנסה אל מוחה.
מתי שהיא נכנסה היא ראתה תמונה של ילד בן עשר עם שיער אדום ועיניים אדומות בהירות.
ואז הכתה בה ההבנה.
היא הכירה אותו בגלל שהוא היה במקום הזה.
וואו חשבה זואי  אני צריכה להמציא שם למקום הזה כדאי שאני לא יצטרך לקרוא לו כל הזמן  'המקום הזה'
זה היה המקום שאליו חטפו את זואי.
זואי ראתה אותו ביום הראשון שלה.
הוא גרם לקובייה הונגרית לרחף ומסביב לקובייה הייתה הילה אדומה.
בדיוק כמו ג'יין רק אדום במקום כחול ולו לא היה את כתם הלידה או מה שזה לא יהיה.
זואי יצאה מהמוח של ג'יין
"אני יודעת איפה אחיך, אבל אני לא יודעת איך להוציא אותו משם"
ג'יין קימטה את מצחה "את מתכוונת למקום שהחיילים המוזרים ניסו לקחת אותי לשם?"
היא שאלה
"כן" זואי אמרה
ג'יין בבירור התאכזבה "הוא כבר ברח משם" היא אמרה מאוכזבת
"רגע, מה?!" אמרה זואי "איך? מתי?"
היא זכרה את המקום הזה, היה כמעט בלתי אפשרי לברוח
"לפני חמש שבועות ילד אחד ברח והוא הרג את המנהלת שלהם, אז האחרים ניצלו את זה וברחו. אבל רק אח שלי ועוד מישהו הצליחו לברוח"
היא הרגישה בחיוך מתפשט על הפנים שלה.
המנהלת מתה! היא ידעה שימצאו מישהו חדש אבל לא היה לה אכפת, היא חייבת למצוא את הילד שהרג אותה ולומר לו תודה.
אבל אז היא נזכרה במציאות המרה והחיוך נמחק מפניה.
זה אומר שאין לג'יין מושג אם אחיה בחיים.
"אנחנו נמצא אותו" היא אמרה בביטחון שהפתיע אפילו את עצמה "אני מבטיחה"
ג'יין הסתכלה עליה ולאט לאט התפשט חיוך על הפנים שלה.
"אני מאמינה לך. ו... תודה"
זואי חייכה "עכשיו כדאי שאני ישיג לך בגדים ומזרון שינה, וכרית ואוכל ומגבונים ו..."
"מאיפה יש לך כסף לזה?" היא שאלה "ואיך ניקח את זה ממקום למקום?"
זואי חייכה ואמרה "אני יכולה להפוך כל דבר שאני רוצה לצללים ואז להוציא אותו ואני חא צריכה להתרכז בשביל להשאיר אותו בצללים, בכל מקרה, יש שירותים ציבוריים איפשהו בהמשך הרחוב ככה שאת תוכלי להתנקות ולהחליף בגדים ולא ללבוש פיג'מה שנראת כמו שמלה מימי הביניים"
"טוב" אמרה ג'יין
זואי הלכה לסיבוב בחנות בגדים ואחרי כמה דקות היא הביאה לג'יין מכנסי ג'ינס, חולצת טריקו ומגבונים כדאי שהיא תנגב את הדם.
אחרי חצי שעה ג'יין חזרה ונראתה הרבה יותר טוב.
ואז זואי קלטה שמתחיל להיות לילה את היא הביאה את מזרוני השינה ואוכל ומים.
והיא אמרה 'אוכל' היא התכוונה פיצה 
הם ישבו על המזרונים וזואי הסבירה לה את המשמרות.
היא אמרה לה שהן ישנו במשמרות כדאי שאם מישהו יתקוף בלילה, אחת תוכל להגן על השינה.
ג'יין התנדבה לשמור ראשונה.
זואי לא מחאה.
היא הניחה את ראשה על המזרן ונרדמה.
והשינה הביאה חלומות על העבר.
אבל לא על העבר שלה.