פרסי ג'קסון/שומרת הערים האבודות/ סרטונים מיוטיוב של אנימטור אנונימי

פרק 8

אחרי שבוע במקום הזה היא כבר הבינה קצת יותר על המקום שאליו הגיעה.
היא הבינה שהאנשים האלה מחפשים ילדים עם כוחות כדאי "לעזור" להם עם הכוחות.
והיא גם גילתה שמתי שהם מגיעים לגיל 17 נותנים להם בחירה.
להצטרף אליהם או למות.
היא הבינה שיש ילדים שבאו לפה מתי שהיו ילדים קטנים מה שמסביר את השמות של כמה מהילדים.
אבל המוזרות של המקום לא מנעה מהשמועות לגביה לא להתפשט.
כולם הכירו אותה בתור הילדה המוזרה והחזקה שהרימה ילד אחד באוויר וכמעט שברה לו את הגולגולת.
כולם התרחקו ממנה כאילו היא מגפה אבל למען האמת היא נהנתה מזה.
ככה היא לא הייתה צריכה להסתבך בקטטות.
עד שהילד המעצבן התחיל לסבך את הכל שוב.

                          * * *

היא ישבה בחצר וכמו תמיד קראה ספר.
הם הרשו להם להשמש בכוחות שלהם בהפסקה (כן, אני יודעת שזה נשמע הזוי שיש הפסקות כמו בבית ספר במקום שמענים ילדים עם כוחות אבל תזרמו) אז היא הביאה ספר.
היא קראה בשקט בצד עד שהילד הגיע ביחד עם החברים שלו.
היא שאלה מישהו מה השם של הילד והוא אמר לה שקוראים לו איידן ארון ושלא כדאי להסתבך איתו.
אולי הכח שלו לא היה ממש מגניב אבל יש לו הרבה חברים.
בקיצור, כמו כל ילד מקובל בחטיבה.
כמו ג'ייק.
היא החזירה את הספר לצללים כי היא הייתה בטוחה שהילד מתכנן לקחת אותו.
ולפי הבעת הפנים המאוכזבת שלו היא ידעה שהיא צדקה.
אבל במהרה הוא העלה על פניו גיחוך מתנשא.
"למה את קוראת? אין לך חברים?" הוא שאל עם חיוך מרושע
"כן, אין לי חברים כי אני לא צריכה או רוצה חברים" היא ענתה "ועכשיו, תלך מפה. אם אני כל כך סתומה למה שתרצה לדבר איתי?"
היא נעמדה והתחילה ללכת, ואז הוא דחף אותה.
היא הניחה שהוא לא התכוון ממש לפגוע בה פיזית. אבל הייתה שם אבן קטנה ומתי שהיא נפלה...
היא קמה לאט ותהתה למה יורד גשם אדום וחם.
איידן והחברים שלו הפסיקו לצחוק ובהו בה באימה.
היא נגעה במצחה והרגישה אבן קטנה תקועה במצח שלה.
זה לא היה כזה סיפור.
היא פשוט הוציאה את האבן בטלקניזיס ושמה על הפצע צללים.
כעבור חצי דקה הדימום הפסיק והפצע נרפא.
ואז היא הסתכלה על איידן ופתאום הוא נתן לה אגרוף.
היא נפלה לאחור מטושטשת והוא ניסה להרביץ לה שוב אבל היא התחמקה.
היא לא הבינה למה הוא מנסה ללכת איתה מכות אבל היא התחמקה.
בסופו של דבר נמאס לה להתחמק.
היא בעטה בו חזק כל כך שהוא הוטח בעץ.
ואז המנהלת הגיעה.
"מה קורה כאן?!" שאלה "מי התחיל את זה?!"
כמה ילדים התחילו לספר מה קרה אבל זואי השתיקה אותם כשאמרה "אני התחלתי את זה. איידן לא אשם בכלום, הוא עצבן אותי אז... זה מה שעשיתי. הוא רק הגן על עצמו"
כולם היו המומים ואיידן שבינתיים התאושש בהה בה בפה פעור.
המנהלת אמרה "את בטוחה בזה גברת לסום?"
"כן" אמרה זואי
"אז בואי איתי" המנהלת אמרה בקרירות
היא נאנחה ובאה אחריה.
היא הכירה את העונשים שלהם.
והיא לא תתן לאף אחד אחר לסבול.
מתי שהן עברו ליד איידן היא סיננה "אתה חייב לי טובה על זה" והלכה מהר יותר בעקבות המנהלת.
הן הגיעו לחדר שבו הייתה בפעם הראשונה שהגיעה.
היא עמדה במתח ושאלה "נו... מה העונש?"
היא הסתכלה על החלון בשביעות רצון אבל זואי לא רצתה לראות מה יש מאחורי החלון.
"העונש שלך מתחיל עכשיו." היא אמרה והוציאה את השלט שזואי ראתה ביום הראשון שלה כאן.
אוי לא  היא חשבה לעצמה ואז זה התחיל.
היא הרגישה כאילו יש לה מסביב לגרון ברק.
היא לא יכלה לנשום היא לא יכלה להרגיש כלום חוץ מהכאב.
היא התחילה לצרוח.
אבל מהר מאוד הצרחה נמוגה.
בסופו של דבר היא התחילה לאבד הכרה.
היא הסתכלה על החלון וחשבה שהיא הוזה.
היא ראתה את איידן בוכה, צורח ודופק על הזגוגית.
מתי שהוא ראה שהיא מסתכלת הוא ביטא את המילים "אני מצטער" הזיכרונות הכו בזואי.
היא זכרה את המילים שאמרה לאימה אחרי המוות שלה.
היא שקעה שוב בליל המוות של אימה ואיבדה את ההכרה.