~סופיה~
יצאתי מהמלון לקור של הערב. התלבטתי מה לעשות, והחלטתי סתם להסתובב בקניון. התחיל לרדת גשם. לקחתי מונית לקניון הקרוב. כשירדתי הגשם כבר הפסיק. תודה לאל. נכנסתי לקניון והלכתי לפיצריה כי הייתי רעבה. בדרך איש אחד לא שם לב לאן הוא הולך ונתקע בי. "אוי אני ממש מצטער" הוא אמר. "זה בסדר" אמרתי. בחנתי אותו. היה לו מעיל עור מוזר ועיניים חומות כמו שלי. "לאן את הולכת?" הוא שאל אותי. נבהלתי. למה הוא צריך לדעת לאן אני הולכת?? הוא רוצה ללכת אחריי? הוא פדופיל? הוא פושע? המון מחשבות התחילו לצוץ לי בראש. "א..אני סתם מסתובבת.." אמרתי וברחתי הכי מהר שאני יכולה. חיפשתי פיצריה והזמנתי פיצה עם פטריות. מצאתי לי שולחן והתיישבתי כדי לסדר את המחשבות שלי. נזכרתי באבא. אני לא יודעת מה לחשוב.. אני לא רוצה לחשוב שהוא מת, אני לא מסוגלת. אבל אני לא יכולה גם לצפות שהוא חי, ואז להתאכזב. כשנזכרתי בו כעסתי על כולם. על אמא שנתנה לו ללכת, על הצבא שבגללו זה קרה אבל הכי על אבא. למה הוא הלך בכלל?!
נזכרתי באן, שבטח עכשיו צורחת עם כל המעריצות בהופעה. נזכרתי איך היא יצאה מעוצבנת מהמלון, להופעה שכל כך חיכתה לה. בגללי. ברור שזה בגללי, אלא מה? תמיד אני הרעה, אני הזאת שמתעצבנת, שמתחילה ריבים. ה'אדישה'. כן, אני מתעצבנת בקלות. ואני לא חושבת שמישהו אחר היה שמח לגלות שאחותו בכנופיה מסוכנת. ועד שנהיינו כל כך קשורות..
כשנזכרתי בה נזכרתי בליאם, שבטח לא שם עליה... יש כל כך הרבה מעריצות וכל אחת בטוחה שהוא (או חבר אחר מהלהקה) הוא 'שלה'. בכללי אני לא אוהבת פוזות במה. אבל כשדיברתי עם ליאם גיליתי שיש מישהו מאחורי הפוזה. מישהו נדיב ונחמד ורגיש...
נזכרתי באמא, שבטח עכשיו יש לה שקט, אבל היא גם נחנקת מרוב דאגה. לנו, ולאבא...
סיימתי את הפיצה ויצאתי מהפיצריה. הלכתי לחנות בגדים ומצאתי שמלה ממש יפה. הסתובבתי בעוד כמה חנויות, ואז ראיתי שהגיע הזמן ללכת לאסוף את אן. ידעתי שההופעה עוד לא נגמרה, אבל רציתי לראות אותם קצת.. לאן הידרדרתי, שאני רוצה ללכת לראות אותם?? לא יודעת.. ולא אכפת לי. יצאתי מהקניון ולקחתי מונית למקום שבו התקיימה ההופעה. כשהגעתי יצאתי מהמונית ובטעות דרכתי בבוץ. 'שיט' מלמלתי. הלכתי לכניסה ובאתי להיכנס, אבל אז שמעתי קול של בחור. "הנעל התלכלכה לך, מה?" הסתובבתי וראיתי שלושה נערים עומדים עם ידיים על המותניים וחיוך מעצבן. "אנחנו 'הכנופיה'" הגבוה אמר. "ידועים יותר בתור ג'ק, מייק וטום. ואת באה איתנו."
~אן~
רצתי ורצתי בין המעריצות. כשלא ראיתי את לאלו ורוני יותר, נעמדתי מתנשפת. לפתע ראיתי את אמה (הילדה שפגשתי באוטובוס) רצה אליי. "מה קרה?" היא שאלה. "רודפים אחריי" עניתי לה בלי להביט בה. "למה??" היא שאלה מבוהלת. "אין לי מושג.." עניתי. "אבל יש שתי בנות שמחפשות אותי." אמה נבהלה יותר ממני. "את צריכה עזרה?" היא שאלה. "לא אמה זה בסדר" עניתי. תחזרי לקדימה, אל תפספסי בגללי. אני אסתדר." "את בטוחה?!" היא שאלה. "מאה אחוז. אני לא רוצה לערב אותך בסיפור הזה." אמרתי. אמה הסתכלה עליי מפוחדת, ואז רצה קדימה. אפילו שהשתדלתי לא להיראות, הייתי מפוחדת. הרגשתי סחרחורת והלכתי לשירותים. פתאום נזכרתי שסופיה הייתה כבר אמורה לבוא. התקשרתי אליה תוך כדי שאני עומדת מול המראה ומסדרת את השיער. "הלו" היא ענתה. "סופיה? איפה את??"
*ניתוק*
"את מחפשת מישהי?" שמעתי קול של בחורה. הסתובבתי וראיתי את אן ורוני עומדות מאחוריי. לפני שהספקתי לחשוב מה לעשות, הרגשתי שזורקים לי משהו חזק על הראש. התעלפתי.
קמתי מטושטשת, בהתחלה לא זכרתי מה קרה. כשראיתי מעליי את לאלו נזכרתי.
"רוני, היא התעוררה! תנהגי יותר מהר!!" לאלו צעקה לרוני. הרגשתי שאנחנו נוסעות, אבל לאן? לא העזתי לשאול. אחרי כמה דקות האוטו עצר. יצאנו ממנו. מולנו היה בית ישן מעץ עם שתי קומות. "ברוכה הבאה למבצר שלנו" רוני אמרה. נכנסנו לבית. הוא היה יותר מחסן מאשר בית. היו שם כל מיני דברים ישנים מפוזרים. עלינו לקומה למעלה ונכנסנו לחדר אחד. כשפתחנו את הדלת הייתי בהלם.
היו שם ג'ק, מייק וטום
וסופיה.
YOU ARE READING
יומני הלהקה 2- יומני התאומות
Fanfictionאחרי שהלהקה וואן דיירקשן הפכה ללהקה המוצלחת בעולם, אן מתה לפגוש אותם. לעומתה, סופיה התאומה שלה, לא מוצאת עניין בלהיפגש עם להקה או בכלל לאהוב אותה. אבל דווקא היא נפגשת איתם, ונכנסת לסיפור שלא תכננה... מה קורה לה? השאר בסיפור...
