יומני הלהקה 2- יומני התאומות

פרק 20 ואחרון

~כללי~

"סופיה, נראלי ישלך חום". אן אמרה. "את לא הכרת את 'הכנופיה', וכשסיפרתי לך שאני שם כמעט רצחת אותי. אז מאיפה הבאת את זה?!" סופיה נאנחה. "אתם יכולים להשאיר אותנו לבד לרגע?" היא פנתה לאבא, זאין וזאין. הם קמו ויצאו בסגירת דלת חלשה. "אן.." סופיה אמרה. "את זוכרת שברחתי ממך ומאבא?" "נו.." אן אמרה. "אז.. הלכתי.. לבית של הכנופיה." העיניים של אן נפתחו לרווחה והיא נעמדה פעורת פה. "מה את מטומטמת?!" היא צרחה. "את זוכרת איך כעסת עליי כשסיפרתי לך שהייתי בכנופיה?! כמעט ניתקת אותי קשר! ועכשיו את הולכת אליהם? תגידי מה עובר עלייך?! את רוצה ל.." היא נעצרה והסתכלה על סופיה. העיניים החומות שלה היו רטובות מדמעות. היא לא המשיכה לצעוק, רק התיישבה ליד סופיה וחיבקה אותה. עכשיו סופיה היא זאת שנדהמה. "א..את לא כועסת עליי?!" היא שאלה בתימהון. "אני.." אן אמרה. "אני מבינה אותך.." שתיהן שתקו. לכל אחת יש את הסיבה שלה, שרק היא יודעת עליה.. ולפעמים, גם היא לא..

מישהו נכנס. זה היה הארולד. סופיה השפילה מבט. "ה..הארו.." היא אמרה. "אני ממש מצטערת" היא התחילה לבכות. "אני לא התכוונתי שיצא ככה.. לא חשבתי שאתה לוקח אותי בתור 'חברה'.. חשבתי שאנחנו חברים טובים, אבל לא בקטע של זוג.. לא התכוונתי לפגוע בך.." "זה בסדר" הוא אמר וחיבק אותה. "אנחנו עדיין ידידים. ועכשיו גם ישלי חברה.." הוא חייך. "מי?" סופיה שאלה. הוא ניגש לאן וחיבק אותה. "אחותך.." אן חייכה. גם סופיה חייכה. היא שמחה בשביל שניהם.

הם הכניסו חזרה את אבא שלהן, זאין וזאין. "כן" אן אמרה לזאין מאליק, וסופיה השלימה אותה: "שתינו היינו בכנופיה". שתיהן, וגם זאין, השפילו מבט. "אבל שלושתינו רוצים לשכוח מזה, נכון?" זאין אמר. "כן" התאומות הנהנו ביחד. "והכנופיה ונאטי בוי כבר בכלא" זאין המשיך. אן וסופיה חייכו. אבא נכנס לשיחה: "בנות, אחרי שסופיה תשתקם, אנחנו חוזרים הביתה." הוא חייך. "אבל אבא" אן אמרה. "אנחנו צריכות לחזור לאמא, אנחנו לא יכולות להישאר יותר בבית שלך.." "לא אל הבית שלי" אבא חייך. אל הבית שלנו" הבנות קפצו מאושר. כלומר, רק אן קפצה, סופיה שכבה במיטה. "אבל מה עם המשימה שלך?" סופיה שאלה. "היא הושלמה" אבא חייך. "באמת??" אן שאלה. "כן" אבא אמר. "האמת שזאת לא הייתה משימה צבאית.. המשימה שלי הייתה אישית. למצוא את זאין, התאום שלי". הם התחבקו. אן וסופיה חייכו אחת לשניה. "טוב" זאין מאליק אמר. "אני הולך.." "רגע!" אן צעקה. "לא הצטלמתי איתך!" הוא צחק והם הצטלמו.אחרי שהוא יצא, נכנס רופא ואמר שעוד יומיים סופיה כבר תחזור למצבה הרגיל. כן, הניתוח הצליח. הם רקדו מרוב אושר. ואז ליאם נכנס. "ליאם!!" סופיה צעקה. הוא ניגש לחבק אותה. "אני משתחררת עוד יומיים, ואנחנו טסים הביתה!!" לפתע היא נהייתה עצובה. גם הוא נהיה עצוב. הם לא יפגשו עוד לעולם. הם התחבקו שעות ולא יכלו להפסיק. לא את החיבוק ולא את הבכי.

***

~כעבור שלושה ימים~

סופיה הכניסה בבכי עוד בגד לתיק. היום הם טסים, והיא לא תראה את ליאם יותר.. לפתע הדלת נפתחה וליאם נכנס בחיוך. היא קפצה עליו בבכי. "ליאם מה אתה מחייך??" היא שאלה. "אני בא איתך" הוא אמר. "מה?? אבל מה עם הלהקה??" היא שאלה. "אחרי זה, את חוזרת איתי. מה את אומרת על להיות המאפרת שלנו?" סופיה נשארה בלי מילים. אחרי זה קפצה עליו שוב בדמעות של אושר. אבא צפר להם מלמטה. הוא וזאין, אן והארולד חיכו להם במכונית.
כל הנסיעה אן וסופיה החליפו חוויות. כשהן הגיעו לשדה תעופה, שלובות יד ביד אחת עם השניה ועם בן זוגן, אן אמרה "את יודעת סופיה, היו לי מחשבות מוזרות כאלה, על משהו שקורה.. ועכשיו גיליתי שזה בעצם מה שקרה לך.." סופיה נהייתה בהלם. "גם לי.." היא אמרה. וכשהן התיישבו במטוס שאלה: "אבל איך זה יכולה להיות??" "לא יודעת.." אן אמרה. "כוחן של תאומות"...