יומני הלהקה 2- יומני התאומות

פרק 14

~אן~

"אה.. אבא.." אמרתי ומשכתי לו בחולצה. "אתה יודע בן כמה זאין?" "אם הוא תאום שלי הוא אמור להיות בן 49.." אבא אמר. "אבא, זאין בן 21.." אמרתי. אבא פער את הפה. "ס..סליחה.." הוא אמר. "זאת טעות".. "זה בסדר" זאין אמר והלך. עכשיו לשנינו לא היה ביטחון. אבא היה נראה אבוד. הוא התיישב על איזה ספסל עם ראש בין הידיים. הסתכלתי מסביב מיואשת. פתאום ראיתי את נאטי בוי. סיננתי קללה בין השפתיים. "אבא.." אמרתי. בוא נזוז לספסל אחר.." לא רציתי להיות קרובה לנאטי בוי. אבא נאנח. "טוב" הוא אמר וקם. עברנו לספסל ריק בפינה. לרוע המזל, ראיתי שנאטי בוי מתקרב ישר אלינו. "שלום" הוא אמר. אבא לא שם לב, הוא המשיך לשבת עם הראש מושפל. סימנתי לו בעדינות עם היד. הוא הרים את הראש. "הו, שלום" הוא אמר. נאטי בוי חייך חיוך מפחיד-מגעיל ואמר: "שמעתי שאתה מחפש את התאום שלך.." אבא הסתכל עליו בהפתעה, והוא המשיך "הוא אצלי.."

~סופיה~

הייתי המומה ממה שקרה פה עכשיו. גם עם ליאם, וגם עם הארו. "ליאם.." אמרתי. "תקרא להארו, בבקשה.." "טוב" ליאם אמר. אני לא יודעת מה הוא אמר לו, אבל אחרי איזה חמש דקות הם באו. "ליאם.. אתה יכול להשאיר אותנו לבד לרגע?" שאלתי. "כן.. בטח.." ליאם אמר ויצא. היה רגע של מבוכה ואז הארו שאל, בלי להפנות אליי את המבט "למה קראת לי?" לא ידעתי מה להגיד. למה באמת קראתי לו? "ל..למה הלכת?" החזרתי לו בשאלה. הוא נהיה נבוך. "חשבתי שהפרעתי לך ולליאם באמצע ה.. את יודעת.." הוא גיחך. "הארו.." אמרתי. "אני לא חשבתי שתיקח את זה כל כך קשה.. אנחנו רק ידידים.. תמיד היינו.." "אבל.." הארו אמר. "ראיתי ש..שהתקרבנו.. טסתי לפה במיוחד בשבילך.. ורציתי להגיד לך ש.. אני אוהב אותך.." לא ידעתי מה לומר. "הארו, להגיד לך את האמת?" שאלתי. הוא נאנח. "האמת שאני גם מחבבת אותך.. אבל אף פעם לא לקחתי אותך בתור חבר.. כאילו.. במובן ה.. אתה מבין.. היית בשבילי כמו אח.. כמו חברה טובה.. אני לא יודעת מה להגיד.." הוא השפיל את המבט. הוא היה נראה מאוד מאוכזב. אבל מה יש לי לעשות?.. "אני מצטערת.." אמרתי. "אני מבין. ביי" הוא יצא בטריקת דלת. "הארו" לחשתי. ליאם פתח את הדלת בעדינות. "אני יכול להיכנס?" הוא שאל. "כ..כן בטח בוא" אמרתי. הוא התיישב לידי. "את אוהבת אותו נכון?" הוא שאל. "מה?? לא!! זה בדיוק מה שאמרתי לו עכשיו!!" אמרתי "זה בסדר..