יומני הלהקה 2- יומני התאומות

פרק 18

~אן~

קמתי מטושטשת. היה לי לילה ארוך. הלכתי לכיור וצחצחתי שיניים. היום הניתוח של סופיה. סופיה... נזכרתי במה שקרה אתמול. ליאם. ליאם חבר של סופיה. אבא כבר היה מוכן וקרא לי לאכול. "בואי" הוא קרא לי. "תאכלי ונצא". סיימתי להתארגן והלכתי למטבח. אבא חיכה לי שם עם האוכל. "המשטרה חזרה אליי" הוא אמר. משטרה?? אה נכון, זאין. "הם אמרו שהיום הם ינסו לחלץ אותו, הם רק צריכים לגלות איפה הוא". המשכתי לאכול בשתיקה. כשסיימתי, אבא אמר "בואי, יוצאים." יצאנו מהבית ואבא הסיע אותנו לבית החולים. נכנסנו וחיפשנו את החדר של סופיה. אחות אחת הראתה לנו, ואמרה שהניתוח יתחיל עוד שעה. נכנסתי בחשש קצת. בכל זאת, אנחנו לא ביחסים ממש טובים כרגע.. אבא רץ וחיבק אותה. עמדתי בצד והסתכלתי עליהם. "אבא" סופיה אמרה, כמו תינוק שלומד לדבר. ואז היא הסתכלה עליי. השפלתי את המבט. "אן" היא אמרה. הרמתי את הראש והסתכלתי לה בעיניים. "סליחה" היא אמרה והתחילה לבכות.אני ואבא התיישבנו לידה ושתקנו.
לפתע הדלת נפתחה ומישהו נכנס. זה היה ליאם פיין.

~סופיה~

אופס, היא ראתה את ליאם. נראלי היא עומדת להתחרפן. הוא בא והתיישב לידי. "היי" הוא אמר. "אתם המשפחה של סופיה?" "נעים מאוד" אבא אמר. "אני אבא שלה, וזאת התאומה שלה, ואמא שלה לא פה." ליאם חייך. אן נשארה עדיין עם פה פתוח, ופרצוף נדהם. ליאם הבין. הוא קולט פנים של מעריצות. "שלום גם לך" הוא חייך אליה. "א..אתה באמת ליאם פיין???" "לא, אני בכאילו" הוא צחק. "בטח שזה אני" "אני לא מאמינההה" היא אמרה, יותר נכון צעקה. "אני מתה עליכם ועל השירים שלכם, אתה שר מושלם, והייתי בהופעה השבוע וזה החלום שלי לפגוש אותכם ויש לי מלא דברים שלכם ו.." גילגלתי עיניים. ליאם קרץ לי וצחק. "חשבתי שכאן אני התחמקתי מהמעריצות" הוא אמר וצחק שוב. "בואי, אני אצטלם איתך" הוא אמר לאן. אבא חייך וצילם אותם. "ליאם, אני יכולה לשאול אותך משהו?" אן שאלה. "בטח" ליאם ענה. "איך אתה יכול.. כלומר.. איך אתה נחמד אליי כל כך? יש לך מיליוני מעריצות.." היא שאלה. "אני רוצה להתייחס לכולם יפה. ברור שאני לא יכול להתייחס לכל מעריצה, אבל עכשיו את רק אחת, לא מיליון בנות שרצות וצורחות כמו עדר פילים" ליאם ענה וצחק. שמחתי בשבילה שהגשמתי לה את החלום.

~אן~

הגיע הזמן לעשות את הניתוח. כולנו היינו מתוחים. ביקשו ממנו לצאת במהלך הניתוח, ושרק מישהו אחד ישאר. החלטנו שאבא ישאר. אני וליאם יצאנו החוצה. עדיין התרגשתי שזה ליאם, אבל זה פחות מה שעניין אותי עכשיו. "ליאם, אתה יודע למה היא צריכה ניתוח?" שאלתי כשישבנו בחוץ, על הספות של חדר ההמתנה. הוא נאנח. "היא חתכה את עצמה.." הוא ענה. שתקתי. סופיה מאוד מוזרה בזמן האחרון. פעם היא הייתה חזקה, מתגברת על הקשיים. עכשיו היא חתכה את עצמה. למה?? בגלל שאני ואבא הכעסנו אותה? בכיתי. ליאם שם לי יד על הכתף. "אל תדאגי, היא תהיה בסדר" הוא אמר. ואז הוסיף בשקט "אני מקווה.."

הניתוח הסתיים.נכנסנו בחשש לחדר של סופיה. "אני צריך ללכת" ליאם אמר וחיבק אותה. היא עדיין הייתה מטושטשת מהניתוח. ליאם יצא מהחדר. התיישבתי ליד אבא בשתיקה. פתאום נפתחה הדלת, ומישהו נכנס. הוא הסתכל מסביב, ואז הסתכל על אבא. אבא הסתכל עליו בחזרה ונדהם. ואז שניהם התחבקו. זאין, התאום האמיתי של אבא.