יומני הלהקה 2- יומני התאומות

פרק 11

~אן~

עמדנו שם מבוהלות. המשכנו להסתכל ואז נשמעו הצעדים של האיש. לפני שהספקנו לחשוב מה לעשות הוא כבר עמד בפתח החדר. "אמרתי לכן לא להיכנס לחדרים אחרים!" הוא אמר. ואז הוא ראה על מה הסתכלנו. הוא נהיה חיוור. הוא התקרב אלינו. "ז..זה אתן נכון?" הוא הצביע על התמונה ושאל. הנהנו בלי מילים. הוא פתח מגירה והוציא תמונה של אמא. "וזאת עדן.. כלומר אמא שלכם נכון?" במקום לענות, אמרתי "אבא..?!""אן? סופיה?" הוא אמר. "מה אתן עושות פה?!" "יותר נכון מה אתה עושה פה?!" סופיה אמרה וחיבקה אותו. הצטרפתי גם. הייתי מסוחררת ולא ממש הבנתי מה קורה. זה אבא! זה באמת הוא! אבל מה הוא באמת עושה פה? "טוב, האמת שזה סיפור ארוך" הוא אמר. התיישבנו. "טוב, אני אתחיל מההתחלה. יום אחד, הצבא התקשר אליי ואמר לי שהם צריכים מרגל. הם שאלו אותי אם אני מסכים להיות, והסכמתי. 'אבל' הם אמרו 'לאף אחד יהיה אסור לדעת מזה. אפילו לא למשפחה שלך. אנחנו נגיד להם שנעדרת'. נבהלתי. ידעתי איך תתפוצצו מדאגה. הסבירו לי שאין מה לעשות, ושזה מאוד חשוב שזה ישאר בסוד" "אחרי מי אתה מרגל??" שאלתי מיד. "אני מצטער,אני לא יכול להגיד.. אפילו את זה היה אסור לי לספר לכם.. בקיצור, שמו אותי כאן. כשהסתובבתי בעיר, ראיתי אותכן. אותך, אן במלון, ואותך, סופיה, בקניון. עקבתי אחריכם וביימתי שאני נתקע בכן. רציתי לדעת אם זה באמת אתן. ואז, ראיתי שאתם בצרות ובאתי להציל אותכן. והנה אנחנו כאן." הוא אמר והוריד את הכובע ועוד כמה דברים. עכשיו, ראיתי את אבא. "אבא!! מתי אתה חוזר?? אמא דואגת!! אני דואגת.." סופיה אמרה בבכי. "איך יכולת לשקר לנו ככה?!" ואז היא פתאום הפכה למעוצבנת. מאוד. היא התחילה לצעוק ולקלל. היה נראה כאילו עוד רגע היא תרביץ לאבא. עצרתי אותה. "סופיה.." אמרתי. "דיי!!" היא צעקה. היא אימה עליי עם האגרוף. "סופיה..." אמרתי שוב. הזזתי לה את היד. לרגע היה נראה כאילו היא עומדת להתנפל עליי שוב, ואז היא עצרה. היא הסתובבה ונשענה על הקיר מתנשפת. "כולם משקרים לי. אני שונאת את כולם!! אני לא מבינה, שאבא שלך מרגל, זה דבר נורמלי?! שאחותך הייתה בכנופיה שניסתה להרוג אותך, זה גם נורמלי?! שאותה אחות גונבת לי את החברות, זה גם נורמלי נכון?!" "עכשיו את מגזימה!!" צעקתי. "אה אני מגזימה.. לכי תקראי לג'ק שיבוא לעזור לך. תקראי לקים ולזואי. שכולם יהיו נגדי. בעצם, כבר כולם נגדי..ועדיין אני מגזימה!!" היא התקרבה אליי, סוגרת את היד לאגרוף. "אמרתי לך שאני לא בכנופיה יותר!! למה את צריכה לעשות לי רע ולהזכיר לי את העבר?!" צעקתי. "וואו וואו וואו" אבא התערב. סופיה התקרבה אליי עם היד ואז נתנה לי אגרוף בפרצוף. הייתי בהלם. האף שלי דימם. אבא תפס אותה. "סופיה, תרגעי" הוא אמר. "אני לא ארגע! אם אתם לא רוצים אותי, אני אלך!" היא יצאה בטריקת דלת. עמדתי נבוכה ומעוצבנת ליד אבא. ואז חיבקתי אותו, והתחלתי לבכות.

~סופיה~

יצאתי מהבית בפנים אדומות. הוצאתי את הסכין שלקחתי בכיס, והתחלתי לרוץ. ידעתי לאן אני הולכת. הייתי מלאת כעס. העיניים שלי היו אדומות. אני הולכת אל 'הכנופיה'.