יומני הלהקה 2- יומני התאומות

פרק 12

~סופיה~

לא ממש ידעתי לאן אני הולכת. חיפשתי את הבית שהיינו בו קודם. בסוף הגעתי לרחוב הצר הזה, זיהיתי אותו. הלכתי בשביל ובסוף מצאתי את הבית הזה. הבית שקודם כל כך רציתי להתרחק ממנו. נעמדתי ליד הדלת ועצרתי. אחרי זה נשמתי והמשכתי. עליתי במדרגות ונכנסתי. הם הסתכלו עליי בהפתעה. "ה..היי" חייכתי במבוכה. "מה את עושה פה?!" ג'ק שאל. "את רוצה להיתפס בכח?" "לאלא" אמרתי. "לא באתי לריב.. באתי כי.. אני רוצה.. להצטרף אליכם.." כולם הסתכלו עליי בתדהמה, ואז חייכו. "אין בעיה, אנחנו מקבלים אותך. את רק צריכה להוכיח משהו." ג'ק אמר."מה?" שאלתי. "שאת יודעת לגנוב" הוא ענה. "איך אני אמורה להוכיח את זה?" שאלתי. "פשוט מאוד" הוא ענה. "עכשיו נלך לחנות תכשיטים, ואת תיכנסי ותגנבי כמה." "ט..טוב.." אמרתי. לקחנו מעילים ויצאנו. עברנו כמה סמטאות והגענו לחנות גדולה ויוקרתית של תכשיטים. "תיכנסי" מייק אמר. הוא עזר לי לעלות על החלון ונכנסתי. לא חשבתי. לא היה לי אכפת מה אני עושה עכשיו. רצתי וסחבתי כמה תכשיטים שיכלתי. למזלי, הרחוב היה ריק חוץ ממנו. קפצתי מהחלון והראיתי להם. "יפה" ג'ק אמר. "את אחת מאיתנו עכשיו". "רגע, יש עוד משהו" לאלו אמרה. "את צריכה לחתוך את עצמך ביד. כולנו עשינו את זה." נבהלתי. אף פעם לא חתכתי.. "א..אני יכולה לישון קודם? לא ישנתי כל הלילה.." לאלו באה לענות, אבל ג'ק עצר אותה. "בסדר" הוא אמר "אבל כשאת קמה את ישר חותכת!" "ב..בסדר.." אמרתי. חזרנו לבית ונכנסנו. הם הראו לי מיטה ישנה צמודה לקיר. נשכבתי באפיסת כוחות. ונרדמתי.

~אן~

נמאס לי מסופיה. כנראה שאנחנו לא יכולות להיות ביחד. בסדר. אני אתמודד. בכל מקרה עוד כמה שנים בטח נתחתן ונעזוב את הבית. ישבתי וחיבקתי את אבא. "אבא" אמרתי. "מה אנה?" הוא שאל. (הוא אוהב לקרוא לי אנה ולסופיה סופי). "אני לא רוצה לריב עם סופיה כל הזמן.." אמרתי. "למה נולדנו ביחד?!" אבא חיבק אותי. "אנה, אני יודע שזה קשה. אבל מסתדרים. בסוף מסתדרים. תמיד מסתדרים. כמעט תמיד.." הוא עצר ונאנח. "גם לי היה תאום.." "מה??" נדהמתי. "פגשתי את כל האחים שלך, ויש לך רק אחים גדולים.." "כן.. אבל ישלי גם אח תאום. אני לא יודע איפה הוא, אבל אני זוכר אותו. את השיער השחור, הרצינות, החיוך, העיניים.." אבא אמר. "איך קראו לו?" שאלתי. "זאין" אבא ענה. "והוא שינה את השם משפחה.. את זה אני יודע.. קוראים לו עכשיו.. זאין מאליק".

~סופיה~

קמתי מטושטשת מהשינה. התמתחתי והתיישבתי על המיטה. "הגיע הזמן לחתוך" מייק ניגש אליי עם סכין. לקחתי את הסכין ברעד. "אני יוצאת החוצה" אמרתי. לא רציתי שהם יראו אותי ככה. "בסדר" מייק אמר. יצאתי, מלווה במבטים של כולם. ירדתי במדרגות ויצאתי החוצה. הלכתי למאחורי הבית והתיישבתי על אבן. נשמתי נשימה עמוקה, וחתכתי. בהתחלה זה היה חתך קטן, כזה שלא ממש רואים. ואז המשכתי. חתכתי עוד אחד. ועוד אחד. ועוד יותר גדול. כל היד שלי הייתה דם. צרחתי והמשכתי לחתוך. הרגשתי נורא, אבל המשכתי. אני רעה. גנבתי. מגיע לי למות. הרגשתי שאני חייבת להרוג את עצמי. חתכתי עוד. ראיתי שחור. פתאום הופיעה יד של מישהו והעיפה לי את הסכין. "אני רוצה למות, תן לי" בכיתי. לא הסתכלתי אפילו לראות מי זה. הוא הרים אותי. "את לא תמותי, את איתי עכשיו" הוא אמר. "מי אתה? " שאלתי. "את לא מזהה?" הוא שאל. הרמתי את המבט. זה היה ליאם פיין.