תאוריית התשוקה

פרק רביעי 》בית שקט

♧ אקסל ♧

"ההרצאה נמכרה עד אפס מקום." אומרת רוז שיושבת לצידי ברכב המנהלים כשהנהג הפרטי שלי מסיע אותנו אל ההרצאה. עבור כל אדם אחר שמרצה למעל אלפיים איש הוא היה לובש חולצה מכופתרת לבנה חלקה וחליפה ומכנס שחור אבל כוח אינו נמדד כך, הם ישבו מרותקים ויקבלו את הדברים שלי בגלל גווני החום שבחרתי.
  הצבע החום משדר חמימות, משפחתיות ויותר מכל שורשיות. אם אני רוצה לבסס מאמרים כבדי משקל אני צריך לתת להם את ההרגשה שיש לי מושג על מה אני מדבר ושאפשר לסמוך עלי, וכמובן שהצווארון הגבוהה מחפה על חלק מהקעקועים.
  "עצור את הרכב." אני פוקד על הנהג והוא עוצר בצד. עיניי נמשכות לשתי נערות בדרכן וכשהרכב חלף על פניהן הלב שלי דהר בהתרגשות, צירוף מקרים או שהגורל מושך את הילדה הזאת אלי? "מר אקסל ההרצ-." רוז יוצאת אחרי מהרכב ומנסה לעצור בעדי, אבל במבט קר אחד ממני והיא חוזרת אליו בשתיקה.

  אני עוקב אחריהן עדיין משתהה על העובדה שהמזל האיר לי פנים. היילי הולכת עם הראש בפלאפון שלה ואילו חברתה מדברת ללא הרף. עבור העוברים ושבים זו נראית שיחה רגילה נורמטיבית בין שתי חברות, אבל אני מסוגל לזהות את ההבדל הדק שבשיחה. בעוד שהנערה הלא מעניינת מברברת כרגיל, היילי היפייפיה מקריאה את המשפטים שלה מתוך הפלאפון אחרי שכתבה אותם.
הגוף שלי מזמם ככול שאני מאשר את התיאוריה שרקמתי במוחי מצפייה ראשונית בלבד. היא כל כך מסקרנת, כל כך שונה מכל אישה שפגשתי אי פעם בעברי. אני רוצה להיות איתה לבד, אני רוצה להיות סגור איתה לבד בחדר ולגרום לה.. לגרום לה לדבר איתי מבלי שתשמש בכתיבה.

  פאק אם לא אחזיק את עצמי יעמוד לי באמצע הרחוב. הן פונות לספרייה ואני מביט מעבר לכביש אל אולם הכנסים שבו אני אמור להעביר את ההרצה, יש לי זמן לעקוב אחרי הילדונת עוד קצת. אני עובר מאחורי המחשב שלה ומביט בה כותבת משפטים לחברתה שגם היא עם מחשב פתוח, אני צריך לאסוף עוד ראיות לפני שאני קובע סופית שהיא לא יכולה לדבר, ולמורת רוחי הספרייה הוא המקום המושלם בשבילה הרי כאן חייבים להיות שקטים.
     משורת המדפים יש לי קו ראיה חלק לפניה, אני נעמד בשורה החיצונית ושולף את הספר הראשון שעומד מולי. שפתיה האדומות נמתחות לחיוך מתוק, כתפיה רגועות ומשוחררות.
     אני מניח שזה המקום הטבעי שלך נכון ילדה? אם את לא יכולה לדבר הספרייה הוא המקום השקט שמחוץ לארבע קירות ביתך שבטוח עבורך.

      הספרנית נועצת בי מבטים חושדים ואני מתיישב עם הספר בשורת הכיסאות והשולחנות מאחוריהן, החברה שלה לוחשת אבל אני מסוגל לשמוע את כל השיחה.
"מותק זה מועדון קוברה, הכי חזק בעיר, את לא תצטרכי לדבר כי המוזיקה תהיה רועשת פשוט תזיזי את הפה כאילו את מוציאה מילים וחוץ מזה הפה שלך יהיה עסוק בשפתיים החלומיות של אוסטין אם יתמזל מזלך." תזיזי את הפה כאילו את מוציאה מילים? זו יכולה להיות אילמות סלקטיבית? אני זז מעט לצד ורואה את עיניה מתגלגלות בחוצפה, הייתי מזיין את החוצפה הזאת. הפה שלה יהיה עסוק בגבר אחר? משום מה ידי מתהדקות על כריכת הספר ושיניי חושקות מעט.
   הוא החבר שלה? אבל איך זה הגיוני שהיא מסוגלת לתקשר איתו? הוא יודע שהיא לא מסוגלת לדבר? המחשבות מציפות את ראשי באי הבנה עד שחברתה פולטת משפט נוסף, "אני לא אעזוב אותך לרגע ואחפה עליך כשתכתבי בפלאפון מה שאת רוצה להגיד." היא מאשרת את כל ההשערות שלי ושוב איני מסוגל שלוט בעצמי.
    
  החברה נעלמת מאחורי הקיר ומבטי חוזר ליפייפיה, אנו מצליבים מבט, היא חוששת ממני, ילדה חכמה.
  אני נעמד בחיוך מלא ביטחון ורוגע ומתיישב בכיסא הריק שמולי, "היי" אני לוחש ועיניה נמשכות לוורידים הבולטים שעל אמות ידיי. היא מנסה להתעלם ממני אבל אני לא אתן לה.
  טריק מספר אחד שיכול לגרום לאנשים להרגיש נוח בקרבתך הוא – מראה. אני בעצם מחקה את התנועות שהיא עושה.
הראש שלה נוטה לצד ואני מטה את שלי, היד שלה זזה מעט ימינה ואני מזיז את יד ימין שלי מבלי שתשים לב.
     "סליחה, אני שאני מפריע לך ללמוד. רק רציתי להתנצל על הפגישה הראשונה שלנו, הייתי קצת גס רוח אלייך." אני מחייך עם העיניים ולא רק עם השפתיים כדי שתאמין לחיוך הנעים שלי, כמו שועל שמתחמן את הטרף שלו. "אז בואי נתחיל מחדש, שמי אקסל אבל המשפחה שלי קוראת לי אקס." ההזכרה שיש לי משפחה גורמת לה כבר להרגיש יותר נוח וידי מושטת ללחיצה, אני רוצה לגעת בה. היא מצחקקת וגומרת ללב שלי לפספס פעימה, כל כך תמימה שזה כואב.