תאוריית התשוקה

פרק ראשון 》 עיניים כחולות

♡ היילי ♡

מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי את הבעיה הזאת.
לא משנה כמה טיפולים עברתי או עם כמה מומחים הורי התייעצו שום דבר לא עזר. אין גם סיבה מסוימת לעובדה שאני לא מצליחה לומר מילה אלא אם היא כתובה על דף או על מקום מסוים, זה גם לא משנה אם אני או מישהו אחר כתב אותה העיקר שהיא כתובה ואני יכולה לומר אותה.

מתי כל זה התחיל? בגיל שמונה בערך שמתי לב שאני מדברת רק מילים שכתובות על דברים בבית כמו קפה, סוכר, חלב. לא הבנתי מדוע אני מצליחה לומר מילים כתובות או למה אני עושה את זה אך כשניסיתי לומר מילים אחרות שאינן כתובות הקול שלי סרב לצאת. כמובן שאף אחד לא שם לב משום שלהורי יש מפעלי צבע בסוף העולם שמאלה והם היו טרודים בעסק הצומח שלהם.

היחידה ששמה לב ועוררה את צומת ליבם הייתה המחנכת שלי בכיתה ד', היא עקבה אחרי שבוע שלם לפני שקראה לי לשיחה אישית והגישה לי דף ועט שבהם כתבתי כל מה שיש לי לומר. היא הקשיבה והקשיבה ולפתע לקחה ממני את הדף, הקול שלי נעלם והיא הבינה שמשהו בי ממש לא בסדר.
בהתחלה הרופאים חשבו שזה שלב בהתבגרות ויעבור אבל ככול שהזמן עבר הם עברו לחשדות של תסמונת מינכאוזן שבו המטופל עושה את עצמו כאילו שעבר טראומה ומפתח תסמינים. זו הייתה תקופה קשה שניסו לגרום לי לדבר בכוח ולא הביאו לי שום דבר עד שאבקש אותו, אחרי חודש חזרתי לרופא בתת תזונה ותסמיני דיכאון ומיד נשלחתי לפסיכיאטרי ילדים מובילים בתחום.

לאחר שהובחנתי על ידי נירולוגים ופסיכיאטרים הבעיה שלי נקראה בשם שארוך מידי לזכור אפילו והכל נרגע. עבורי אילו היו חיים רגילים אך עבור כל מי שמסביבי זאת הייתה מכה קשה, הם התנהגו אלי כאילמת, הם הסתכלו עלי במבטים מרחמים והתייחסו אלי כל הזמן יפה.. יפה מידי שזה החליא אותי כבר.

בבית הספר רק המורות ידעו על הבעיה והצליחו לכפות עליה עם ילדי הכיתה. התיכון היה קצת יותר בעייתי, סירבתי בכל תוקף לומר לצוות בית הספר שיש לי את הבעיה והסתדרתי כילדה שקטה ומופנמת, סימסתי לכולם אם הייתי צריכה משהו או שהקראתי מתוך הודעה שכתבתי לעצמי. כמובן שלא הייתי מעורבת רומנטית עם אף אחד כי לכי תסבירי שאת לא יכולה לדבר כי זה לא כתוב לך, זה רובוטי ולא הגיוני. ומה לעזאזל אני אמורה לעשות בסקס? לשתוק? לכתוב על היד "אה" ומה יקרה כשיהיו לי ילדים? הראש שלי כואב רק מלחשוב על זה..
לפעמים אני מרגישה נטל על החיים ומטומטמת.

היחידים שיודעים את האמת עלי הם ההורים שלי, אחותי שיינה שגדולה ממני בעשר שנים ומתנהגת אלי כמו הבת הקטנה שלה.
היא נשואה וגרה רחוק אבל דואגת לסמס לי כל הזמן.
אחי הגדול קורן אידיוט שלא הבין את הקונספט - אל תביא חברים הביתה אני לא יכולה לדבר איתם ועדיין מקיף את הבית בחברים כמעט כל יום עד שעות הלילה המאוחרות.
מה שהכי מתסכל זה שדווקא שאני רוצה לדבר איתם כמעט תמיד אין בסביבה שלי מילים מתאימות, הפלאפון שלי נאבד והמחברות או הלוחות המחיקים שמסתובבים בבית נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה והסתומים מצחקקים וקוראים לי חמודה.