קצוות הבד מרשרשים כשהרוח נושבת סביב אוהב המלחמה מתחזקת. עכשיו כבר אחרי חצות ובלילה הזה עם ירח של תחילתו של חודש, קו צר ודקיק של אור שלא מספיק כדי להאיר את הסביבה. מחר הירח יהיה צר יותר ואז אני אהיה יכול להוציא את התוכנית שלי לפועל.
"שי, אני לא חושב שזה הזמן המתאים." כיילס יד ימיני והאיש שאני סומך עליו בחיי אומר. האש במרכז האוהל מטילה צללים על הבדים הפרוסים שעל השולחן.
אחד עשר זוגות עיניים, עייפות אך נחושות, מקובעות בי.
ואיך לא? אני המנהיג שלהם ואני זה שהם מסתכלים אליו כדי לקבל הדרכה והכוונה. אני זה שצריך להוביל את המלחמה בכנען ואת הניצחון כי אני לא רואה שום תוצאה אחרת למלחמה בפתח.
"אנחנו צריכים להיכנס כמרגלים לכנען בלילה הבא בגלל שאם לא נעשה את זה, אנחנו נפספס את ההזדמנות. הירח יתמלא ויאיר את שמי הלילה. אנחנו ניתפס עוד שאנחנו בחומות." אני מסביר לו את מה שכבר דנו עליו אני והוא בנפרד.
באוויר יש ריח של אדמה לחה בגלל הגשם שירד לאורך היום והשמיים המיומנים זאת עוד סיבה להזדרז ולהיכנס. תמיד בסערת גשמים יש ראות לקויה וקור שגורם לחיילים של האויב להישאר צמודים ללהבות האש כדי להתחמם.
"מה שתחליט," כיילס אומר ואני מסתכל על כולם..
"המשימה שלנו היא להסתנן, להפוך לצללים בעצמנו, ולאסוף מודיעין שייטה את הכף לטובתנו." אני מתחיל להסביר את מה שכבר דיברנו בינינו קודם לכן הרבה לילות. "אנחנו לא צבא שלם ולכן אנחנו נתנהג בזהירות יתרה. אין תיגבורת במידה ומישהו נתפס." אני מבהיר. "כל אחד ואחד צריך לדעת שהוא אחראי לעצמו ולשלמו. הוא צריך לחמוק דרך תפרי ההגנות של כנען וללכת למיקום שהגדרתי לו מראש."
אני משרטט את האצבע שלי לאורך קווי המתאר המכוסים בדיו של המפה. ניסיתי להיות כמה שיותר נאמן למציאות על ידי מודיעין מוקדם שקיבלנו ממשתפי פעולה בתוך הארץ. אני מסביר שוב לגברים היכן הם צריכים להיות ואני עושה את זה בשימוש בשמות של נהרות, הרים, וכפרים השוכנים בפיתולים של גבעות.
"כל אזור מכיל מידע חשוב כמו נתיבי האספקה שלהם, המחסנים הנסתרים שלהם לזמני מצוקה, אני רוצה שתביאו לי את כל אחת מהנקודת הפגיעות שלהם." אני מעביר
אני מכיר את הארץ הזאת טוב יותר ממה שאני יודע את פעימות הלב שלי.
מסביבי, אחד עשר הגברים, לוחמים מיומנים רוכנים פנימה. פניהם חרוטות בנחישות, הם ממתינים לפקודות שלי.
כיילס אמנם יד ימיני והחזק ביותר בחבורה אבל לדיאל התברך בעיניים כמו נץ והוא גם הקָשַת הטוב ביותר שיכול להשחיל חץ דרך חור מנעול. אני לא יכול לקחת ממנו את חלקלקות לשונו. הוא יכול לחמוק על פני השומרים בשעריך ראשיים רק כי הוא יודע לומר את הדבר הנכון לאיש הנכון בזמן הנכון. כל אחד מהאנשים באוהל הזה נבחר בשל כישוריו הייחודיים, והנאמנות הבלתי מעורערת שלהם.
"תקשיבו לי טוב," אני מתחיל, קולי נמוך אך מצווה. "ברגע שאתם נכנסים, המטרה של כולנו כפולה, לאסוף מידע ולזרוע מחלוקת. נתפצל לזוגות, על אחד מהזוגות יקבלו אזור. אתם צריכים לשנן את ציוני הדרך, את הפרצופים החשובים, מקורות ההכנסה. אתם צריכים להתערבב עם אנשי המקום ולאסוף משתפי פעולה."
הם מהנהנים, אדי נשימותיהם נראים בקור. אני מצביע על הרכס המרכזי במפה. זה שנמצא ממש מול המחנה שלנו. אני יכול לראות אותו ברגע שאני יוצא מהאוהל. הארמון של מלך כנען נמצא מרחק קצר מעבר, שמור על ידי חומות שעומדות במשך שנים רבות. "דיאל, אתה והוא תעלו על החומות האלה." אני מצביע על אחד המרגלים שעומדים מולו במקביל משרטט את הנתיב באצבעי, "מצאו את מגורי מפקדי הצבא של החומות. למדו את תוכניות הקרב שלהם, את הבריתות שלהם. אל תשאירו קצוות פתוחים."
דיאל אוחז בידית הפגיון שלו. "מובן." הוא מסובב אותה בשיעמום.
"אתם," אני אומר, פונה אל הזוג הבא, "אתם תלכו דרומה. לכיוון המדבר. אני די בטוח ששם עוברים רוב נתיבי האספקה שלהם לארמון. אתם צריכים למצוא את הסוחרים שלהם, ללמוד ולהכיר את החולשות שלהם כדי שנוכל להשתמש בזה ברגע הנכון."
"אנחנו לא נאכזב אותך, שי." אחד מהם אומר ואני מהנהן.
האחרים מקבלים את המשימות שלהם, עשרה גברים שיוצרים רשת של מרגלים, שזורה יחד באמון.
"אתם צריכים לראות מטרה אחת מול העניים, לכבוש את הארץ שהובטחה להיות שלנו. גורל עמנו מוטל על כתפינו." אני מסכם ומשחרר אותם.לעיסוקיהם ולהכנות שלהם לקראת המשימה.
רעש האש מתפצפצת הוא היחיד שנשמע באוהלי, אני מסתכל פעם נוספת במפה. אני מכיר אותה כבר יותר מאשר אני מכיר את גב כף היד שלי. המפה ישנה כל כך שקווי הדיו מטשטשים.
כיילס פותח את יריעת האוהל ונכנס פנימה. ברגעים בהם היריעה פתוחה אני מבחין בירח הדקיק מגיח מאחורי ענן, משליך חוטי כסף על הענן שלצידו. הוא לא מצליח להאיר כמו שהוא עושה בזמן שהוא מלא.
"בכל אחד המשלבים לא אמרת מה היעד שלך." הוא אומר.
"אני אתחיל ביריחו ואתור את הארץ יחד איתך." גם לו לא שייכתי לאף צווט.
"אתה תתחיל את הכניסה שלך עם דיאל וניפגש כאן." אני מצביע על אחד מבתי הזונות הגדולים ביותר שנמצאים על החומות, "אנחנו משתלב שם בקלות כי נכנסים יוצאים משם הרבה מאד זרים."
הוא מהנהן, "אתה תצליח אתה יודע את זה, נכון?" הוא אומר פתאום.
"בעזרת האל." אני משיב.
"כמו שהצלחת לנצח את המלחמה ברפידים אתה תצליח להוביל אותנו לניצחון גם כאן." הוא אומר לפני שהוא יוצא מהאוהל.
אני עוצם את עיני, מרגיש את כובד המנהיגות רובץ עליי. מחר, נתור את הארץ כמרגלים. מחר, הכל מתחיל.
וכך, בשקט של אוהל המלחמה ולקול פצפוץ האש אני לוחש תפילה לאל.
YOU ARE READING
רהב
Romans. "אני בסך הכל זונ-" אני לא מספיקה להשלים את המשפט והוא תופס במותניי ומושך אותי אליו. צעקת הפתעה נפלטת ממני ואני מחזיקה בכתפיו. "תפסיקי לקרוא לעצמך ככה." הוא פוקד. "אבל זה מה שאני!" "לעזאזל רהב!" הוא ממש צועק ואני מסיטה מבט ממנו, לא מסוגלת לפגוש א...
