אנחנו רוכבים כבר יומיים ומחר בבוקר נגיע לארמון. אני לא מצליחה להירדם כל הלילה. אני שוכבת במרחק מענת והבנים ישנים בישיבה על העץ בתורות. תמיד יש אחד עם עניים פקוחות כמו שהם עשו לילה קודם. ועד שאני מצליחה להירדם עיניי נפתחות בפתאומיות, והלב שלי דופק בחוזקה. הדופק שלי כל כך משתולל והבחילה מאיימת שאוציא את כל מה ששי הביא לי לאכול בערב על האדמה.
אני חייבת להירגע. הכל בסדר. עברתי את זה המון פעמים. אני יודעת לנתק את עצמי ואני רגילה לזה. זה יגמר מהר ואלך חזרה לחומות כאילו לא קרה שום דבר.
הלילה חשוך, והשקט מסביב כמעט מוחשי. אני מרגישה את החרדה מתפשטת בכל חלק בגופי, כאילו מישהו לוחץ את בית החזה שלי במלחציים. אני נשארת כלואה בגופי על השמיכה הדקה שלא מצליחה לחצוץ בין עורי לאבנים הקטנות, עיניי נעוצות בצמרות העצים, ואני מנסה להאט את הנשימה שלי.
אני מחפשת בעיניי את הכוכב הצפוני הבהיר אבל לא מצליחה לראות אותו בגלל הענפים שמסתירים אותו. אז אני קמה מהאדמה והולכת למקום שבו יש פתח לרקיע הככה. אני מחפשת אותו בעיניי למשך כמה רגעים ועד שאני מוצאת אותו.
אני מתבוננת בו, מחפשת נחמה. כל כוכב נראה כמו נקודת אור של אפשרות, ואני מנסה לשאוב מהאפשרות שלי את האומץ להתמודד עם מה שבא לקראתי. הם מזכירים לי שיש עולם שלם שם בחוץ, עולם שאני עוד אחווה אחרי שהכל ייגמר.
הצפיה בכוכבים תמיד מרגיעה אותי, ואני מרגישה את החרדה מתחילה להתפוגג. אני נושמת עמוק ומחזירה את המבט שלי לאחור ומגלה את עיניו של שי הנשען על העץ בוחנות אותי. אני שונאת את זה שהוא לקח חלק בצפייה בי כשאני במצב כל כך פגיע. מאז בשיחה האחרונה שלנו ליד הנחל אתמול בערב שהוא הביא לי לאכול לא דיברנו אחד עם השניה. וזה בסדר מבחינתי אני בכל מקרה לא אוהבת לדבר עם אף אחד בזמן המסע לארמון.
אני יודעת שאני צריכה לחזור לישון, להתכונן למה שמחכה לי מחר. לכן אני חוזרת לשמיכה עליה שכבתי קודם. אני נוגעת בחוט השני שהוא קשר על ידי. החוט שמסמן את השבועה שתוציא אותי מהגיהנום שאני חיה בו. כריות אצבעותיי מלטפות את החוט המחוספס ולרגע העניים שלי עוברות שוב לשי. הוא מסתכל עליי ועל ידי המלטפת את החוט אבל הוא לא מוציא מילה מהפה ואני מודה לו על זה. עם המגע המחוספס והמרגיע אני נרדמת שוב.
*
"ברגע שנגיע לשערים אתם צריכים להשתלב." ענת אומרת לכיילס ושי. אנחנו רוכבים באיטיות. כל מה שהם עושים בשעות האחרונות זה לתכנן את מה שהולך לקרות בארמון. אני שומרת על שתיקה. כל צעד שפחם עושה לכיוון השערים גורם לי לרצות לגרד את עצמי מהסוס ולברוח במהירות האפשרית. אבל אני פשוט חושבת שם נותנת לפחם להוביל אותי לארמון.
"מה אתן עושות בדרך כלל?" שי שואל, "אני רוצה לדעת את לוח הזמנים כדי לוודא ששום דבר לא משתבש ושלא עלו עלינו."
YOU ARE READING
רהב
Romansa. "אני בסך הכל זונ-" אני לא מספיקה להשלים את המשפט והוא תופס במותניי ומושך אותי אליו. צעקת הפתעה נפלטת ממני ואני מחזיקה בכתפיו. "תפסיקי לקרוא לעצמך ככה." הוא פוקד. "אבל זה מה שאני!" "לעזאזל רהב!" הוא ממש צועק ואני מסיטה מבט ממנו, לא מסוגלת לפגוש א...
