אני מתחמקת מהתקפה חדה, חרבי מתנגשת בחרבו בקול צלצול חד. הוא מנסה להפתיע אותי בסיבוב מהיר, אבל אני קולטת את זה בזמן וקופצת אחורה, מרחיקה את עצמי מהמגע המסוכן.
הנשימה שלי מהירה.וכבדה. כל תנועה שלו מחושבת, כל צעד מתוזמן.
אני מנפנפת בחרבי קדימה, נוגעת בו קלות על כתפו אבל לא מצליחה לפצוע. "זה לא עניין רק של כוח, אלא גם של מהירות." אני חוזרת על מילותיו של אבי.
"מי את?" הוא מטה את ראשו הצידה בוחן אותי. אני לא משיבה והוא חוזר לתקוף. אני מסתובבת על עקביי, מתחמקת מהלהב המתקרב.
תמיד הייתי טובה בריקוד ואני משתמשת בכישרון בין תנועותינו. והמוזיקה שלי היא הקצב של נקישת החרבות.
"מי אתה? אתה מרגל של ישראל?" אני יודעת שכן.
"תעני לי." הוא דורש.
"תענה לי אתה." אני מסדירה נשימה בזמן שאנחנו מסתובבים במעגלים. "אם אענה לך, תענה לי?" אני שואלת אחרי רגעים ארוכים של שתיקה.
עיניו לא משתחררות משלי, ואני מרגישה את המשיכה הבלתי נמנעת שמחברת בינינו, אפילו כשהחרבות שלנו נפגשות שוב. הוא מצליח להפתיע אותי ואני לא מספיקה להתרחק אבל משום מה הוא לא פוצע אותי. הוא יכל היה לעשות את זה.
ועכשיו אני מבינה, הוא לא באמת תקף. נראה כאילו הוא ממש מנסה לא לפצוע. הוא עוסק רק בהגנה על עצמו.
אני מנסה לתת חבטה חזקה מלמעלה וזה משיג את התוצאה ההפוכה. החרב בידי מזדעזעת ונופלת וזו אצל הלוחם לא מתנדנדת אפילו.
אני ללא חרב. הפסדתי את הקרב. אני צועדת לאחור בזמן שהוא מתכופף ומרים את החרב שלי.
הוא זורק אליי את החרב, "למה להביא לי את החרב? ניצחת." אני מביטה בו בחשד.
"כדי לתת לך קרב הוגן." הוא משיב וחוזר לתקוף. אני מרימה את החרב וחוסמת אותו במהירות בזמן שהוא תוקף שוב.
"מי את?" מכה. "למה עזרת לי?" מכה. מכה. "מה השם שלך?"
אני כבר עייפה, לא מצליחה להרים את החרב ולא מצליחה להגיב אני שומטת את הלהב על הרצפה ומתנשמת בכבדות. כשהירב עדיין אחוזה בריפיון בידי. משהו בי אומר שהוא לא יהרוג אותי.
הוא מוריד את ה להב שלו כלפי מטה אבל לא מפיל את החרב או מחזיר אותה לנדן. הלהב משמיעה קול חריקה על המרצפות ברגע שהוא מתקרב לכיוון שלי, אוחז בצווארי ממשיך ללכת קדימה עד שגבי נתקע בקיר מאחוריי.
"מי את?" הוא שואל ולוחץ את גרוני.
המתח בינינו הוא כוח מוחשי, כאילו אדי מים מסמיכים את עצם האוויר שאנו נושמים.
העיניים שלו, בצבע של אדמה ונגיעות בהירות של עלי סתיו, לא עוזבות את שלי. ואני מרגישה את חום מבטו כמו מגע בעורי.
YOU ARE READING
רהב
Romantizm. "אני בסך הכל זונ-" אני לא מספיקה להשלים את המשפט והוא תופס במותניי ומושך אותי אליו. צעקת הפתעה נפלטת ממני ואני מחזיקה בכתפיו. "תפסיקי לקרוא לעצמך ככה." הוא פוקד. "אבל זה מה שאני!" "לעזאזל רהב!" הוא ממש צועק ואני מסיטה מבט ממנו, לא מסוגלת לפגוש א...
