אנדרומדה ~מתמשך

פרק 1 - מבודדת בפנים

2050

"אוכל," קרא אחד מסוהרי האיחוד שבדרך כלל עמדו דום ליד תאה של רותם והקיש קוד זיהוי במהרה כדי לגרום לפתח ריבועי צר להיפער בשדה הכוח שחצץ בין אזור הסוהרים לאזור המבודד של רותם. הוא החליק דרכו קופסת אוכל הכוללת בתוכה בשר מיובש, פחית מים עם טעם לוואי חמצמץ וסלט חסה יבש. רותם תפסה את הקופסה והשפילה את עיניה החומות הבהירות מהסוהר, מתיישבת בפינה הקבועה שלה ליד החלון הצר שהיווה הקשר היחיד שלה לעולם החיצון ולוקחת לגימה קצרה מפחית המים הצוננת.

כאשר הרימה את עיניה שוב מהפחית, הסוהר כבר נעלם מן העין, ושדה ראייתה התבהר, עכשיו כשכבר לא היה חסום על ידי האדם הרציני במדים השחורים והצמודים שמבט נגעל וסולד תמיד היה מצוי בעיניו הכחולות הקפואות. רותם נגסה באחת מחתיכות הבשר והתבוננה בקיר הצחור שתמיד היה מול תאה. בזמנה הנדמה כמעט נצחי פה, היא כבר הספיקה להבחין בעובדה שהקיר לא באמת היה לבן כשלג כפי שתחילה נראה. היו בו שלל חורים אפרפרים וזעירים, וגבעות קטנות שסימנו על מקום בו הגבס לא התקשה כראוי ואירח בתוכו כיס אוויר.

רותם כבר לא ספרה את הימים מאז נלכדה בידי האיחוד הארצי - הממשלה השולטת על כל כדור הארץ, אך שיערה כי עברה חצי שנה לערך מאותו היום הנורא בתל אביב.

זה היה יום קיץ חם ולח, וזיעה דביקה נטפה מפניה הלבנבנים מקרם הגנה של רותם. היא ביקשה מזה חודשיים לנסוע באוטובוס עם חברתה לירי למרכז הקניות אפסטייט שבלב תל אביב, ושכנעה נואשות את אמה לאשר לה לבוא, למרות שדאגה שבתל אביב - העיר הגדולה ביותר והמקושרת ביותר לאיחוד בישראל, סיירי האיחוד ימצאו אותה ויכלאו אותה באחד מבתי הסוהר האיומים שלהם בגלל היכולות שלה. רותם הרגיעה אותה ואמרה שהכל יהיה בסדר, אבל הכל לא היה בסדר.

כשרותם ולירי הביטו בעיניים נוצצות מהתרגשות ופליאה בשלל המכוניות המעופפות שריחפו והבזיקו בשחקים, רותם הרגישה טפיחה קלה על גבה. היא התיקה את עיניה מכלי הרכב וממגדלי הזכוכית המיתמרים, וראתה אדם נמוך שהחזיק זוג סכיני ברזל ושחייך חיוך מטריד להחריד לעבר זוג הנערות בנות ה-15, שמייד פערו את פיותיהם לצעקה גבוהה ורועמת. שריריה של רותם נדרכו לקראת ריצה משותפת עם חברתה, אך הן היו מוקפות לגמרי בקהל צפוף של אנשים, שלא שם לב בכלל לבנות במצוקה.

"רותם! מה אנחנו עושות?" שאלה לירי בעיניים נוצצות מדמעות קטנות, קולה כלחישה דקה ומפוחדת.

"אני...אני..." רותם היססה ונענעה את ראשה מצד לצד, מחפשת דרך להתחמק דרך חור ברשת האנושית שסבבה אותן, דרך שלא תכלול בתוכה את זה. היא לא יכלה לאבד את לירי, לא כאשר הייתה חברתה הקרובה ביותר מאז כיתה ג', לא כשהייתה היחידה בכיתה שהרגישה איתה נוח מספיק כדי לספר לה שהוריה התגרשו.

רותם לא הייתה ילדה מנודה, היא דווקא הייתה די מקובלת בחברת הילדים, ואהבה תמיד לדבר עם חבריה לכיתה וללכת איתם למסיבות וחגיגות מרובות אנשים. לירי פשוט הייתה חברת הנפש היחידה שלה, שבאמת יכלה לגלות לה את כל סודותיה.