אנדרומדה ~מתמשך

פרק 4 - פשר הדברים

רותם התגלגלה באי-נוחות בשמיכתה העבה, שיערה החום הכהה והגלי מפוזר סביבה כמו רעמת אריה והפיג'מה החדשה והגדולה שניקה נתנה לה בעל כורחה מסתבכת בין קפלי השמיכה, רגליה שוחות בתוכה ומתפתלות כדי למצוא את דרך המילוט שלהן - זוג החורים המיועדים לאזור הקרסול.

חדרה של ניקה היה שרוי באי סדר תמידי, לפי מה שרותם הבינה, ותפזורת אקראית של בגדים, מטעני לייזר לכל סוגי נשקיה וכתמים זרחניים מצבעי שיער נערמו בכל פינה ושטח רצפה פנוי.

טוב, היא לא בדיוק הבינה למה ציפתה לישון טוב אחרי היום המטורף שהיה לה, ואחרי שניקה החליטה לנגן ברמקולים הקטנים שמודבקים על מסגרת מיטתה מכוסת המדבקות שירי טראנס-פאנק רועמים, להלום באגרופיה על הקירות המקושקשים, ולהזכיר לרותם כמה היא מתעבת את העובדה שעכשיו היא צריכה לישון עם אדם מלבדה בחדר שלה. רותם שיערה שניקה נרדמה כמה שעות אחרי חצות, אבל היא כבר לא בטחה בשעונה הביולוגי שהלך ודעך בזמנה בכלא.

נחירותיה המתגלגלות של ניקה צלצלו באוזניה בזמן שהצמידה את ראשה בניסיון להירדם. היא התהפכה לשכיבה על בטנה, אך זה רק סיבך את רגליה יותר בשמיכות וגרם לה להרגיש במלוא העוצמה את הרצפה הנוקשה של האנדרומדה.

בלית ברירה אחרת, היא זרקה מעליה את שמיכת הצמר הסינתטית, מתחה את חולצתה הארוכה כך שלא יראו דבר מבגדיה התחתונים, ופסעה על קצות אצבעותיה עד לדלת החדר של ניקה. היא הכניסה את אצבעותיה לתוך כוך קטן בדלת, והניעה את ידה כדי לפתוח אותה.

זאת התבררה כטעות מרה, כי מייד כאשר הזיזה את הדלת כדי לפתוחה, היא השמיעה רעש חריקה חלוד ורועם, שגרם לליבה של רותם לקפוץ מאימה. כנראה מישהו שכח לשמן אותה בזמן האחרון.

בזהירות ובעדינות מוקפדת, רותם הזיזה את הדלת כך שייווצר פתח צר מספיק כדי שתוכל להחליק דרכו בדממה, סוגרת את הדלת מאחוריה וחושקת את שיניה למשמע הצליל המתכתי הצורם שהיא השמיעה כשהזיזו אותה על הצירים הישנים.

היא צעדה בלאט על כריות כפות רגליה לאורך המסדרון הריק באופן מטריד, עוקבת אחר אור הלבנה הכסוף שנשפך מחלון הנהג הרחב. הפרווה המלאכותית של הפיג'מה דגדגה אותה וגרמה לה לחשוש שמא תחליק, לכן קיפלה את קצות המכנסיים הנפולים כדי שיתהדקו באזור קרסוליה.

היא התקרבה בלחש לעבר הכוך של מייקל, עולה על הרצפה המעט מוגבהת שעליה כיסא הנהג הוצב והתבוננה מעבר לחלון הגדול שעכשיו כמעט הקיף את כל שדה ראייתה, עיניה נפערות לרווחה למראה האינסוף הפרוש לפניה.

שטיח שליו של אוקיינוס כהה אך מנצנץ באורו הזורח של הירח כיסה את כל נוף תחתית החלון, מעליו הקיר הכהה והמחורר בנקודות בורקות של שמיים זרועי כוכבים זעירים. טיפות גשם קטנות זלגו על זגוגית החלון, ורותם הניחה את ידה על הזכוכית ופשוט הרשתה לעצמה להתפעל מכל היופי החבוי שהסתתר ממש באזור הכלא שלה. איך במקום כל כך יפה בנו בית סוהר כל כך מכוער?