ההבטחה של המלאך

פרק 2

איידן-

"בוקר טוב לנסיכה, איפה השמלה שלך? לקח לך הרבה זמן להתארגן." בראד לועג לי ברגע שאני מתיישב ליד ריי בפינת אוכל. "אמרתי לך אבא הוא עייף." אנג'ל נחלצת לעזרתי. אבא שלי דוחף לידיים שלי צלחת שעליה ביצת עין וסלט. "אתה צריך לחלק את הזמן שלך נכון איידן, אתה לא יכול לרכוב על האופנוע שלך עד 3:00 בלילה." הוא מעיר לי.

מצד אחד ניסיתי לא להיתפס ומצד שני אני שמח שהוא לא יודע את השעה המדויקת שחזרתי לבית, בשעה 4:32. אחרת הוא היה כועס אם הוא היה יודע את זה. "אתה לא יכול להעיר לו זאק, בגללך הוא אובססיבי לאופנוע הזה. אתה קידשת בשבילו את מכונת ההרג הזאת." אמא התערבה.

אני נוהג בזהירות ואני נוהג פאקינג טוב. בחיים לא אבין למה אמא שלי מתנגדת לכך שאני רוכב על אופנוע. "הוא נוהג טוב, איידן איטי וזהיר." אנג'ל אומרת בחיוך, מזל שיש לי אותה. כוס מלאה במיץ תפוזים נדחפת ליד שלי. עיניי פוגשות את עיניו הזועמות של מפקד המשטרה שהניח את הכוס ביד שלי. "נכון, איטי וזהיר." סטיב אומר בטון לא מתכוון.

השוטרים שלו עצרו אותי כמה פעמים על עבירות תנועה, למזלי הוא תמיד ביטל אותן ובזכותו זה לא הגיע לאבא שלי. זה דפוק שנותנים לי עבירה תנועה על כך שאני נוסע מעל המהירות המותרת בכביש ריק, מילא בכביש מלא מכוניות אבל בכביש ריק? אמורים לצלם אותי ולהגיד לי לנסוע מהר יותר, לא לתת לי דוח.

"אבא יש משהו שאני רוצה לדבר איתך עליו." ריי מניח את המזלג שלו ומעיף מבט על הגב שלי, הוא לא יכול לראות את הקעקוע שלי בגלל החולצה, זה שקוף מה הוא רוצה להגיד לסטיב. "דיברנו על זה פעם אחת ריי ועניתי לך, התשובה שלי לא תשתנה. אתה לא עושה קעקוע, זה סופי." סטיב עונה לו בטון שלא משאיר לריי מקום להתנגדות.

"תאכל איידן." אבא שלי ממלמל ואני מרים את המזלג ונועץ אותה בביצת עין, אני מתחיל לאכול ומסתכל על הויכוחים היומיים שקוראים כל בוקר וערב בפינת אוכל. "סרינה את מתרגשת לקראת כיתה ח'?" לוסי שואלת את הבת שלה כשהיא מתיישבת בשולחן.

"אם אני מתרגשת? אני לא רואה סיבה להתרגש, אני כל שנה עולה כיתה וזה לא נהיה מעניין יותר. למען האמת אף אחד לא מתרגש לעלות כיתה, ילדים מתרגשים רק בגלל שהם מרגישים עליונות יתר אך זה שקר אחד גדול." סרינה אומרת בקול המונוטוני שלה.

סרינה מאובחנת בכך שהיא לקויה מבחינה רגשית, בהתחלה חשבו שהיא קיבלה את הקור רוח שהיה לסטיב בעבר אבל אחרי כמה בדיקות גילו שיש לה מחסום רגשי. היא בסדר מכל בחינה, בדיבור, במראה, בכל פעולה של הגוף. הבעיה היחידה היא שסרינה לא מתלהבת משום דבר, לא מדברת עם אנשים שהיא לא מכירה ולא מבינה בדיחות. היא חכמה מאוד, ברגע שמספרים לידה בדיחה היא ישר מנתחת אותה ועונה את התשובה.

סרינה לא מחייכת, לא עצובה, פניה רק אטומות כל הזמן והשפתיים שלה חתומות אם לא פונים אליה. זה נדיר שהיא פונה למישהו מרצונה. "איידן, אתה בכיתה יב'. אתה מרגיש עליונות?" סרינה פונה אליי. היא עושה את זה רק כדי להיות בטוחה בדבריה. אני מוריד את המזלג ומפסיק לאכול.